בשלוש וחצי בלילה, כשעברנו מהספה מול הטלוויזיה למיטת השרד שלנו, הוא אמר: הגיל שלנו הוא בעצם הממוצע בין הגיל בו אנחנו מרגישים, לגיל שבו אנחנו נראים.

אני אוהבת לקפל כביסה. להפוך את הגיגית עם הכבסים היבשים על המיטה הגדולה, בערימה ענקית, מבהילה. להתיישב לידם בשקט. למיין, לקפל, להחליק, לישר, לסדר בערימות קטנות (בלי לגהץ). בכמה דקות אני משליטה סדר בעולם מוגדר. סדר קטן, מוחשי, מרגיע ומספק.

(אוהבת לקרוא ספרות, נהנית לקרוא על ספרות, לא מתיימרת לכתוב ספרות. כותבת רק מה שרואה ומה שחושבת. מתרחקת ממקומות ומהגדרות של יודעי ח"ן. כך גם ביחס לאמנות, אוהבת להתבונן באמנות, אבל לא מבינה את השפה שהאמנים מדברים בה. רושמת קו וכתם).

"[…] אבל זה אותו זך עצמו שכתב: "תמיד קיימים חובות ותפקידים שאתה נקרא וחש למלא, מהם שאחרים הטילו עליך, מהם שאתה מטיל על עצמך, ברצון או שלא ברצון. והנה דווקא החובה כלפי היופי, ואני מדבר על החובה כלפי היופי להבדיל מן הזכות ליופי שהיא מעין סיסמת בחירות, דווקא אותה אתה נכון תמיד לדחות — עד שירחיב, עד שירגיע, עד שלא יהיו הכרחים דוחקים יותר, עד שיימצא הזמן. אבל כאן, כמובן הטעות. דווקא לזה לא יימצא הזמן. דווקא זה לא ישתהה ולא יחזור. דווקא כאן כל שאבד אבד".

(נסים קלדרון על נתן זך, תרבות וספרות 'הארץ', 9.11.20)

"מי שהכיר את זך יודע שבשיחות עמו, גם כאלה שנעשו בפומבי מול כיתות תלמידים או קהל, הוא היה לעתים קרובות מלאכותי ונעדר כנות, מחליף בקלות נאמנויות, אירוני עד תוקפנות, מלא חשבונות. בכל פעם שהייתי עד לזה נזכרתי בדבריו של גרשום שלום על עגנון, שגם עליו אמרו רבים שהכירוהו שהיה רוב הזמן חסר כנות, מחליף עמדות בקלות וכ"ה: עגנון, לדעת שלום, "הקיף עצמו בתיאטרון (תיאטר בלשונו) כדי להגן על עצמו; כדי לשמור על האוטונומיה האמנותית שלו".

נזכרתי בזה משום הפער העצום בין נוכחותו המתעתעת של זך החי לבין עוצמתם הרגשית של שיריו. ואמנם, כמו אצל עגנון, ההתנהגות החיצונית לא היתה אלא קליפת הגנות לעולם המתגלה בדיבור השירי. בדיבור השירי ידע זך לגלף מתארים פשוטים וחותכים המסוגלים להבעית בעוצמתם הרגשית, ובהם, מעט מתחת לדוק האירוני ולטון המריר, ניבט תום־לב גמור, כאב חשוף או היפוכו החשוף לא־פחות.

כשזך היה קורא את שיריו היה מתרחש לעתים חיבור בין נוכחותו הגופנית, הארצית, המסובכת, לבין נוכחותו הפנימית המזוקקת, והתוצאה היתה מרשימה ומזעזעת בעוצמתה."

(אריאל הירשפלד, זה שהוליד את הלשון האוחזת את הדיבור השירי, תרבות וספרות 'הארץ', 9.11.20)

walking

עם היוודע דבר מותו של המשורר נתן זך קראתי פוסט מרגש במיוחד שפירסם לזכרו המשורר שי בוזגלו בדף הפייסבוק שלו. בשל האותנטיות של הדברים אני מביא אותם כאן כלשונם ובאישורו:

"לפני שפירסמתי את הספר השני שלי (בערך ב-2010) [הכוונה לספר 'מימזיס' שראה אור ב-2011 בהוצאת גוונים], החלטתי שאני חייב לדבר עם נתן זך. השירה שלו תמיד אמרה לי ודיברה אלי. חשבתי שאולי הוא ייתן לי חוות דעת על מה שכתבתי. אז איך יוצרים קשר עם מישו בסדר גודל כזה? פתחתי את דפי זהב ושם היה המספר שלו. התקשרתי אליו סתם ככה, כמו קריפ מוזר. זה היה בוקר גשום, וזו בערך היתה השיחה: 'הלו? הגעתי לנתן זך?' 'מי מדבר?' 'אתה לא מכיר אותי נתן, קוראים לי שי בוזגלו. אני גר באשקלון. פירסמתי ספר אחד לפני איזה עשור [הכוונה לספר 'המסע ציור אחד ו-44 צעדים לשומקום', 2000, הוצאת סער] וכעת כתבתי חדש. אני לא בטוח אם אני רוצה לפרסם אותו. אתה יודע מר זך, תמיד אהבתי את השירה שלך. חשבתי אולי אוכל לשלוח לך חלק מהשירים אם תרצה לקרוא אולי ולהגיב'. שתיקה. 'מר זך?' — שומע נוזל נשפך לכוס — 'אתה יודע אני לא מסכים בדרך כלל לקרוא שירים של אנשים אחרים אבל משו בקול שלך מוצא חן בעיני. תשלח אני אקרא. אתה רק תדאג לכתוב את הכתובת נכון. איזה בוקר גשום. נשמע שהעולם נשטף. אני שמח שיש לי משו לשתות על הבוקר. לך, תיהנה מהגשם, מר בוזגלו'. בסוף לא שלחתי את השירים שלי, לא הייתי בטוח בעצמי. לא הייתי שם. מה שכן, מהגשם אני תמיד זוכר ליהנות".

(מתוך הטור של אילן ברקוביץ' 'משורר בשטח', מוסף ספרות ותרבות 'הארץ', 9.11.20)

"עכשיו את צריכה להתרכז", אני אומרת לעצמי, "כדי לכתוב ולשלוח את המייל הזה". אבל הראש לא רוצה להתרכז, דעתו פזורה, הוא קופץ למקומות אחרים, משוטט לו כאן ושם, מסתכל על מלים וצורות וצבעים… עוברת שעה ועוד שעה, ועוד לא התרכזתי. אולי אכין לי שוקו חם.