לאבא שלי יש סולם.

משבצות ופסים.

קתרזיס חזותי.

עמרם פרת.

אסקפיזם מענג. אתמול סיימנו, לצערנו, לראות את הסדרה האוסטרלית 'קולין מהנהלת חשבונות'. שחקנים נהדרים וצחוק משחרר.

לבד בבית. קמה לאיטי.

בשבת בצהריים הלכנו למוזיאון (תערוכה נפלאה בעקבות 'ספר הג'ונגל'), ובערב, להפגנה.

בשבת בבוקר נשארנו במיטה עד מאוחר. הבית היה שקט ומנומנם, ובחוץ – גשם. התכתבתי עם כרמל על סריגה. מתחשק לה להתחיל לסרוג. כתבתי לה שבחורף אני מתמכרת לסריגה. הסריגה בשעות הערב מרגיעה אותי. הקצב, המונוטוניות, שילובי הצבעים שמשמחים אותי. היא כתבה שזה אולי בגלל שזה הפוך למה שאני עושה בדרך כלל, שדורש מחשבה ויצירתיות ושלחה לי את הציטוט הזה מהספר היפה על הוואבי־סאבי:

"[…] כמו כן, למנהגי התה הממוסדים יש ערך כתרגילי מדיטציה. חזרה חסרת מחשבה על טקס מוכתב מראש בצורה מכנית מאפשרת לאדם להתרכז בלהיות בלבד, בלי שדעתו תהיה מוסחת בשל הצורך לקבל החלטות כלשהן, אמנותיות או אחרות."

(לאונרד קורן, וואבי־סאבי | לאמנים, למעצבים, למשוררים ולפילוסופים, מאנגלית: מרב זקס-פורטל, הוצאת אסיה)

[פרנץ קפקא, דיוקן עצמי, בין 1901-1907]

לא מזמן, ב'אדרבא', רציתי לקנות לחברות ספר במתנה. חיפשתי בכל רחבי החנות את הספר המתאים, עברתי על כל הספרים בספרי הפרוזה והעיון, ספרים בעברית וספרים מתורגמים, ספרי שירה וספרי ילדים… ואז, כשכמעט התייאשתי, לפתע מצאתי אותו. למטה, נסתר מעין, מאחורי דלפק התצוגה, עומד בשקט, מחכה רק לי: FRANZ KAFKA, THE DRAWINGS. רישומים ושרבוטים נפלאים של פרנץ קפקא, שהתגלו רק לאחרונה (מי ידע שהוא מצייר ככה?). אז קניתי לי, במתנה.

אתמול בערב סרגתי וראיתי את 'העוקץ' (ואחר כך גם את 'ליידי בירד'). פול ניומן ורוברט רדפורד, צעירים ומשובבי נפש, החזירו אותי בזמן לשנות השבעים, לבית הקולנוע במרכז המסחרי ('סינמה 1'), שם ראיתי את הסרט עם אבא שלי, בפעם הראשונה.