דבר ראשון על הבוקר: Eat The Frog
זה תענוג לשמוע ציירים שיודעים להשתמש במילים.
היום יש לאמא שלי יומולדת.
[מתוך תצלום שלו]
באירוע אתמול במוזיאון לכבוד אבנר כץ, היה משהו מטלטל, מהרבה בחינות (וגם שמח ועצוב, מעורר השראה ומעורר קנאה).
מזמן לא ציירתי.
היום בתל אביב, מצאתי מכנסיים נוחים ומשמחים.
פרידה שכזו.
סוּפֶּרְקַאלְיפְרַגֶּ'לְיסְטְיקְאֶקְסְפִּיאַלִידּוֹשְס!
"[…] ובכן, אם אנחנו לא מעוניינות עוד בחותמת הכשרות, בגושפנקא של מנחיתי הפטיש, אלה שמדברים בגוף שלישי, מנקודת המבע של הכל יודע, ואם כל אחת מאיתנו מנפיקה לעצמה את הרישיון לדבר – בבלוג, בפייסבוק, בטוויטר, ובלי כחל וסרק בגוף ראשון; אם אנחנו כבר לא מחכות להכרעת המבקרים שמקומם בעיתונים הולך ומצטמצם ונעלם, ואנחנו לא מנסות להתקבל לשום מערכת, לשום מועדון, איך נדע אם הדיבור שלנו – הספרות שכתבנו, האמנות שיצרנו, המאמר שחיברנו – איך נדע אם הוא בעל ערך? מי יעניק לנו את החותמת?
זו שאלה שמעסיקה אותי באמת, ואני יכולה רק להשאיר אותה עכשיו פתוחה. בינתיים אציע השערה: אולי אי אפשר בעידן החדש להחזיק בגושפנקא ולתפוש אותה כדבר מוחלט כפי שתפשנו בעבר – אולי היא כבר לא מתגלמת באובייקטים נחשקים כמו ביקורת טובה, פרס יוקרתי, התקבלות למוסד או תעודה. אולי הגושפנקא של העידן החדש היא יצור חי, רשתי, שניזון כל העת מהמפגש בין היצירה לבין הקוראים שלה, ומהשיחה שמתגלגלת כתוצאה מהמפגש הזה. אולי היא תוצר של עבודה מתמדת, של לימוד עצמי מתמיד. אולי היא ניזונה מדיבור, מקשב ומשיתוף – מהפצה ברבים, מפה לאוזן, מפוסט לניוזלטר. אולי היא לא ברורה ואינה מוחלטת, היא באה מכיוונים מפתיעים, מבחוץ ומבפנים, ואפשר להכיר בה במידה רבה רק בסוף הדרך, רק במבט לאחור. […]"
(ארנה קזין, מי נתן לה רישיון? או: פניה החדשות של הגושפנקא, מתוך דברים שנאמרו ביום עיון לכבוד ד"ר ליאת פרידמן)
איך אני בוחרת ספרים? כמו אנשים. משהו צריך לדבר אלי (העטיפה, שם הסופר, כמה מלים בתוך הספר). מדמיינת מערכת יחסים (לפעמים מתאכזבת ולפעמים לא).
