שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,

זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָֹח.

שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,

כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

[אני מאמין / שאול טשרניחובסקי]

[איור: יוסי אבולעפיה]

שעת סיפור 3: "[…] עודנו נואם, עודו מאיים | אדום מחימה, צועק וזועם, | מבטיח לעם צרות למכביר | עונשים ומלקות בכפר ובעיר, | קם כל העם | ובשקט מוזר | טיפס ועלה כאחד | אל ההר. | פרץ בקלות לארמון הרחב, | תפס את הוד מלכותו באוזניו | קשר את אדון פרדיננד הנרגז | ודחפו צועק וזועם לארגז | סגרו ת'מכסה, דפקו מסמרים | (השאירו כמובן לאוויר שני חורים) | רשמו בגדול, "זהירות, זה שביר", | הדביקו בולים של דואר אויר | וכתבו – | המטען: פדהצור פרדיננד | הכמות: בערך מלך אחד | הכתובת: רצוי אי רחוק ושומם | ונא להקפיד שיגיע שלם. | ושלחו."

(עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור, כתב: אפרים סידון, צייר: יוסי אבולעפיה, כתר, 1976)

גשם.

"בוקר אחד, כשהקיץ סמסא מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו לשרץ ענקי. מוטל היה על גבו הנוקשה כמין שריון, ומדי הרימו מעט את ראשו היה רואה את כרסו החומה והמקומרת, העשויה חוליות נוקשות ומקושתות, עד שהכסת כמעט שאינה יכולה להיאחז בה עוד ועומדת לצנוח מעליה לגמרי. רגליו המרובות, הדקות ועלובות לעומת מותר גופו, ריצדו לעיניו בחוסר ישע. "מה זה קרה לי?" חשב בליבו. זה לא היה חלום. […]"

(פרנץ קפקא, הגלגול, סיפורים ופרקי התבוננות, מגרמנית: ישורון קשת, הוצאת שוקן)

עצבים רופפים.

בספר עב־כרס לכבודו, "הנאמן: מנחת הוקרה וידידות לעוזי שביט" (2016, עורכים זיוה שמיר ומנחם פרי), כותבת בתו סיגל אגרי־שביט: "יש זנים נדירים בטבע. יש זנים נדירים בעולם החי, בעולם הצומח, ויש זנים נדירים בבני אדם. אחד הם (ואני די בטוחה בכך), הוא אבא שלי. נדיר כל־כך ויקר ערך מסוגו, אך לא בגלל שהוא חוקר ספרות מוצלח, מרצה, שופע ידע עד כלות, כותב בצורה מופלאה, חכם וקיבוצניק שעשוי מחומרים מיוחדים, כאלה שכבר עברו מזמן מהעולם. אכן הוא בעל יכולות נדירות… אך המייחד אותו מכולם להשקפתי, הוא עצם מהותו והאדם שהוא, הם־הם ההופכים אותו לזן נדיר. מסתבר שגם להיות אנושי זו לפעמים מומחיות".

(הצלילות המופלאה של השכל שלא תיגמר לעולם, ניצה בן-דב על עוזי שביט, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 8.3.23)

[איור: יוסי אבולעפיה]

שעת סיפור 2: "[…] "די", | צעק פרדיננד | "לא אסבול, | אתם עם פשוט ואני כל יכול. | בן המלך צדק | עת עלי הוא צחק. | העם כפוי טובה | ופושע מובהק, | עם המסרב לשאת ולסבול | איננו ראוי למלכו הגדול | (ואם כי לא נקב כאן בשמו, | הרי התכוון בפירוש לעצמו). | תושבי המדינה, כולכם תענשו, | גזרות חדשות מדי יום יתחדשו, | יהיו עונשים | לגברים ולנשים | מהיום יסבלו אלפי אנשים". כך צעק פרדיננד | ברמקול מן ההר | לכל בני עמו שחיכו בכיכר. […]"

(עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור, כתב: אפרים סידון, צייר: יוסי אבולעפיה, כתר, 1976)

בימים של אין הנהגה, בים של חוסר ודאות, עיתון 'הארץ' בשבילי הוא עוגן, עמוד האש לפני המחנה, מורה דרך.

אתמול חזרנו מבולוניה. בריחה קצרה מהמציאות.

חיים טופול.