ימים שרוצה לשכוח.
איריס. כבר חמש שנים.
עשיתי לי פנקס של נייר חלק של נדב וייסמן הגיע בדואר. תום ופשטות של ילדות, איורים ברוח של ימים אחרים, ספר יפה ועדין.
"עשיתי לי פנקס של נייר חלק, ואני אומר לכתוב איזו רשימות ושרטוטים מ"חיי"…
עברי אינו עבר של גיבור, פשוט, מפני שאני בעצמי איני גיבור.
אני הנני בחור מלמד בכפר הזה.
ואף על פי כן, אף על פי שאיני גיבור, רוצה אני לרשום את עברי זה, העבר של אי גבורתי. העבר של הגיבורים נכתב בעד העולם ועליו מרעישים את העולם; עברי אני, עבר של אי גיבור, אני כותב בעד עצמי ובחשאי.
ואף הקדמה כזו דיה."
[ציטוט מתוך בחורף של יוסף חיים ברנר, בטקסט הפותח את הספר]
איך אני מצליחה להסתבך בדברים פשוטים, לטבוע במים רדודים.
"כשהיינו רק שתינו, לאה ואני, השתקפנו זו לזו בדיוק כהווייתנו. איש לא התערב ולא הפריע, וגם אם כעסתי עליה לרגעים או אם אחת מאיתנו חירחרה ריב, מיד התפייסנו. היא לא יכלה לשאת מתיחות בינינו ולו במידה הקטנה ביותר, ובזה נאחזתי. שכרנו אופניים ורכבנו לפארק, הסתובבנו יד ביד וקנינו דברים, שטויות, כל מיני, סיכות ראש, עטים ובובות. ברומא, בשעת צהריים, נתתי לה לטעום מקוקטייל ששתיתי, ואחר כך שתיתי לבד עוד שניים, דיברנו בלי הפסקה וצחקנו בקול, אנשים הפנו אלינו מבטים. אכלנו בדיוק מה שרצינו, כמה שרצינו, ובערב, בתשע לכל המאוחר, בכל מקום שהיינו בו, כבר היינו ספונות בחדרנו שבמלון, מקלחת, טלוויזיה, תה צמחים, מכורבלות במיטה, מפטפטות, מאוהבות, תשושות מאהבה."
(הילה בלום, איך לאהוב את בתך, כנרת זמורה מוציאים לאור)
איך לאהוב את בתך, שמירי אמרה לי לקרוא. קראתי בו קצת כשקניתי אותו, לפני כמה ימים, אחר כך הנחתי בערימה שלצד המיטה ונרדמתי. הבוקר (שבת) חוזרת שוב לקרוא בו ולא יכולה להניח לו. מוכרחה לקרוא עד שייגמר ולא רוצה שייגמר. קל וקשה לקרוא בו. הרבה מראות קטנות שמשתקפת בהן, של אימא, של בת, של קוראת, של כותבת. (משום מה הוא מזכיר לי את מיכאל שלי. בצליל קולה של המספרת, יש משהו דומה. אחר כך אני עורכת השוואות, מה דומה ומה שונה – ירושלים, האוניברסיטה, שני הורים וילד, ילדה, משפחה קטנה והרמטית, השיגעון). מסיימת לקרוא ורוצה להתחיל שוב, הפעם לאט, מההתחלה.
(הילה בלום, איך לאהוב את בתך, כנרת זמורה מוציאים לאור)
הריצפה של המטבח כבר הייתה כל כך נקייה ועכשיו היא שוב זרועה כתמים.
שבת בבוקר, בין עונות, בין ימי זיכרון. קר, חם, קר, חם, רוח, שמש ושוב קר. קמים לאט, כל אחד בזמן שלו, לא ממהרים לשומקום. קול המוסיקה ברדיו. אפור בחלון. אולי אסדר כאן עוד מעט ואכין משהו לאכול.
(בערב יום הזיכרון לשואה, הקשבתי לסיפור של אמא של דרור ב'זיכרון בסלון' בזום. אחר כך ראינו בטלוויזיה את 'אלו שנשארו'. סרט הונגרי על מערכת יחסים עדינה שמתפתחת בין גבר לנערה, שנותרו לבדם לאחר השואה. סרט קטן ונפלא עם שחקנים נהדרים).
