בכל פעם יש משהו אחר שעומד ביני לבין מה שאני רוצה לעשות, רק אסיים אותו ואהיה חופשייה ומאושרת (ותמיד דווקא אותו, את המשהו הזה, אני לא מצליחה לבצע).
מודעות פרסומת
עשרים שנה.
[Henri Matisse, Le Boudoir, 1921]
אני מאוד אוהבת את הציור הזה של מאטיס.
אתמול בצהריים, במגרש חנייה, חנתה לידנו מכונית עם וילון על החלון האחורי ואני נזכרתי בפיג'ו 404 סטיישן של אבא שלי עם הוילונות האדומים, שנראתה כמו בית קטן על גלגלים (הוילונות נועדו לעשות לנו צל, לאחותי ולי, כשנרדמנו על המושב האחורי, בנסיעות ארוכות ובטיולים ברחבי הארץ).
שבת בבוקר. קוראת במיטה בספר "סמוצ'ה" של בני מר. ביוגרפיה מרתקת של רחוב יהודי אחד בווארשה, לפני המלחמה. מסוג הספרים שמעוררים בי קנאה עזה – בדיוק ספר כזה הייתי שמחה לכתוב. הקנאה היא בעיקר על הרעיון (להתחקות על עקבותיו של רחוב שהיה ונמחה לחלוטין, להרכיב פאזל משברי מידע מגוונים וליצור דיוקן של הרחוב, הבתים והאנשים שהתגוררו בו) ועל עבודת המחקר הנדרשת (עבודת בלשות מובהקת, לאסוף וללקט פרטי מידע חשובים ולא חשובים, מתוך ספרים, עיתונים ואנשים חיים, למעשה, מכל מקום שהשם "סמוצ'ה" מופיע בו. למיין ולסדר את כל הפרטים ולבנות בעזרתם את הרחוב מחדש). בני מר כותב נהדר, כתיבה אישית ובהירה, ולמרות מראי המקום המרובים ופרטי הפרטים האינפורמטיביים, הספר לא משעמם לרגע. הוא מצליח להדביק בתשוקה האישית שלו, ואני מצטרפת אליו בשמחה למסע בעקבות רחוב אחד, קטן ולא חשוב, שהיה פעם צפוף, מסריח ורוחש חיים.
טרנטינו ואלמודובר הם הבמאים של הדור שלי (היינו שם כשהם קפצו מהמצח של זאוס), כמו שגודאר ואנטוניוני הם הבמאים של הדור שגדל בשנות ה-60. שני יוצרים כל כך שונים, מספרי סיפורים מופלאים, חדורים בתשוקה לקולנוע ולאנשים, שעושים קולנוע טוטאלי, מסעיר, מרגש (לשניהם יש עכשיו סרטים חדשים).
בכל פעם שהראש מכביד על הכתפיים, אני לוקחת ליד את אחד הספרים של אוריאל אופק (מרובינזון עד לובנגולו או משלגיה עד אמיל), נשכבת באלכסון על המיטה הגדולה והכל מתאזן.
"כל מי שהכיר את אבא שלי, זוכר אותו מחייך. אין פלא: החיוך לא סר מעל פניו אף פעם, מרגע שקם בבוקר ועד שהלך לישון […] יש כל מיני תיאוריות על אנשים שפניהם קפואות בהבעה אחת נצחית, אבל באשר למסכה המחייכת של אבא שלי, הפירוש די פשוט: הוא לא היה מסוגל להביט על העולם שלא מתוך חיוך; וגם אם בתוך-תוכו לא חייך כל הזמן, אסור היה שאף-אחד יחשוד בכך, גם לא הוא עצמו. עדויות לכך אפשר למצוא בשפע בספרו האישי ביותר […] שבו התוודה בין השאר כי בהיותו בן שלוש, נהג לשבת על המדרכה ליד ביתו ולשאול עוברים ושבים: "אורי ילד טוב?"
הצורך המתמיד באישור הנכסף הזה לא עבר לו עד יום מותו. למזלו הגדול, זימנו לו החיים עיסוק שבו מותר, ואף יאה, להקרין אמונה מתמדת בטוב, באור, בתקווה, והוא נאחז בו כבקרש הצלה; דרך הכתיבה לילדים, עריכת עיתון-ילדים, תרגום יצירות לילדים ועבודת מחקר מתמשכת על ספרות לילדים ונוער, הצליח להישאר מאושר – תרתי משמע: גם להקיף את עצמו בבועה נצחית של תום ואופטימיות, וגם, הודות לחריצותו העצומה, לזכות באישור הנכסף שהוא טוב. כל מה שאיים על הבועה המחויכת שלו נדחק מיד הצדה, טושטש לבלי הכר ונעלם הרחק מעבר לאופק."
(מתוך: החיוך של אבא שלי, עטרה אופק על אוריאל אופק, פורסם לראשונה בעיתון 'הארץ', 8.10.1995)
