יושבת על אבן, מוקפת שקט ירוק והמון רקפות ורודות, מחכה לקרן שמש, שתבוא.

אתמול, אחרי הרבה זמן, שלושה ספרים יפים מ'אדרבא': העץ | ג'ון פאולס, דיוקן עצמי | אדוארד לוה, מסות על ספרים | תומס מאן (וגם ציירתי קצת בסטודיו).

סוף סוף שלג.

"בקומה העליונה, הקטנה, של חנות הספרים "מסדה" בדיזנגוף 164 פתחו אבי יהודה ויחיאל שותפו את גלריה "מסדה". רפי לביא אצר בה תערוכות של יגאל תומרקין, יאיר גרבוז, הנרי שלזניאק ואורי ליפשיץ. אהבתי את הציור המופשט ממבט ראשון. היתה זו שפה שהבנתי ויכולתי לתאר מה ראיתי בדמיוני. אני זוכר סדרה של ספרים על אמני הפופ־ארט. כך הכרתי את ראושנברג, ג'ים דיין וג'ספר ג'ונס. תחילתה של האמנות בשבילי היתה האמנות העכשווית, המודרנית. לא הכרתי אמנות אחרת ולא ידעתי דבר על ההיסטוריה של האמנות.

אל מרתף הג'ז שנפתח מאוחר יותר ירדתי בשעות היום. הקשבתי לתקליטי Blue Note שהגיעו במשלוח גדול מחו"ל יחד עם תקליטים נוספים. אני זוכר במיוחד את קוֹלְטְרֵיין בקטע שנקרא India. ההפתעה היתה מוחלטת, לא ידעתי מה זה ג'ז ולא שמעתי ג'ז קודם. המוסיקה ריתקה אותי. המשפטים הארוכים של קוֹלְטְרֵיין שעלו וירדו כמו רכבת שדים של יבבות וקינות. חזרתי ושמעתי את הקטע הזה שוב ושוב. אני זוכר גם את הקולות המיוחדים של אטה ג'יימס ושל נינה סימון, הבלוז שימח אותי. עם מיקי בנימיני, החבר החדש שלי באותה תקופה, שמעתי הרבה בלוז ורוק כבד. בחבורה של מיקי בנימיני היו יקי יושע, דניאל פאר, בני קדישזון ואודי קדישזון. לפעמים פתחתי את מרתף הג'ז מאוחר בלילה לאחר שנסגר וירדנו לשמוע ג'ז, הצגה שנייה. התחברתי לחבורה מרדנית ומעודכנת, נהייתי תל אביבי.

הייתי בן 17, והחיבור אל הג'ז, הבלוז והציור המודרני היה טבעי. העולם המרוסק, החבוי בתוכי, מצא בבואה תאומה בכאוס שראיתי בציור של יגאל תומרקין ואורי ליפשיץ או בצער ששמעתי בבלוז. התחלתי להרגיש נוח עם החברים החדשים שרכשתי […]"

(מרדכי גלילי, ממואר, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 2.2.21)

יעקב בן זקן.

קוקוריקו! קריאת השכמה.

רות דיין.

"[…] לא ידענו על היומנים שכתב אבי לאורך ילדותו, ומתברר שעשה זאת יום־יום. לפעמים רק משפט, בדרך כלל לא יותר מפסקה. רשמים מדויקים של פעולות ומעשים, כמעט נטולי הרהורים, תמיד בעברית נפלאה. לפעמים הוסיף ציורים משלו. המחברת הראשונה נכתבה בשנת 1938 בראשית כיתה א', האחרונה מסתיימת בקיץ 1946, סוף כיתה ח'. המחברות והפנקסים, חלקם תפורים ביד, השתמרו בבית הוריו והתגלו רק אחרי מותו. קראתי בהם לראשונה רק כעת.

ההיסטוריה שם מבצבצת מכל פינה: בלילות הפצצה, בפליטים שמגיעים לקיבוץ, בהקמת יישובים לא חוקיים ובמשפטי שדה למי שנחשבו לבוגדים. רמי מדווח ביומנו על אירועים שייחשבו לימים אבני דרך בתולדות המדינה ועל העם המתכונן לקרב על ארצו — על פיצוץ מסילות הרכבת ותחנות המשטרה בשרון, חיפושי הנשק ברמת הכובש, הפריצה לעתלית, המצור על הקיבוצים גבעת חיים ושפיים.

אף שהאירועים ההיסטוריים שזורים ביומן, הם אינם העיקר בו. ברצף סטנוגרפי רמי מתאר את חיי היום־יום של שמונה שנות חינוך משותף בקיבוץ. בלי פרספקטיבה היסטורית מסננת, בלי פרשנות של מספר בדיעבד, זהו תיאור ילדי ונערי של חיים בעולם שהיה ולא ישוב להיות. זהו תיעוד של חברה קשוחה, שמצד אחד מכינה את בניה למאבק על הארץ ולא מותירה מקום לרגש, ומצד שני, מאפשרת ילדות חופשית, מחוברת בצלילות לסביבתה ועצמאית במידה בלתי רגילה. זה תהליך התבגרות שמתבונן בטבע בחן, רווי בחסד ובתקווה — ולעתים גם באכזריות."

(מירב מורן, על היומנים שכתב אבא שלה, רמי מורן, מוסף הארץ, 28.1.21)

"[…] החיים הם בלתי צפויים, פרועים וחסרי שליטה, ואינם מתאימים להבניות ולציפיות שלנו. החיים שולחים וירוסים וחיידקים הגורמים לנו לחלות, לוקחים מאתנו אנשים או דברים שאנחנו אוהבים, מעמתים אותנו עם חוסר ודאות לגבי העתיד ומכניסים לחיינו שינויים המעוררים בנו כעס או פחד. החיים לא בהכרח נענים לאמונותינו אודותיהם, לצרכים, למאוויים ולסלידות שאנחנו משליכים עליהם. החיים הם פשוט החיים והם לא מנסים לספק לנו את מה שאנו רוצים."

(סטיבן פולדר, ערות בחיי היומיום, פרדס הוצאה לאור)

חיסון שני (מתחת לשמיכה, משתבללת).