"[…] כל אחד מאתנו הוא כמה, הוא רבים, הוא מערך סדור של עצמויות. לכן מי שבז לסביבה אינו אותו אדם ששמח בה או סובל ממנה. במושבה הגדולה של הווייתנו יש בני אדם מסוגים רבים, החושבים ומרגישים באופנים שונים. ברגע זה ממש, כשאני כותב, בהפוגה לגיטימית מן העבודה הדלילה היום, מלות התרשמות מעטות אלו, אני הוא הכותב אותן בתשומת לב, אני הוא השמח שאיני חייב לעבוד בשעה זו, אני הוא המתבונן בשמים שם בחוץ, השמים הבלתי נראים מכאן, אני הוא החושב כל זאת, אני הוא החש את הגוף מרוצה ואת הידיים קרות עדיין במעורפל. וכל עולמי זה, עולם של בני אדם זרים זה לזה, מקרין, כהמון מגוון אך קומפקטי, צל אחד ויחיד – גוף שקט זה אשר כותב, שאני רוכן אתו, בעמידה, מעל לשולחן הכתיבה הגבוה של בורז'ס שאליו באתי לחפש את כרית הספיגה שלי שהשאלתי לו.

[…] הכל מתאייד לי. חיי כולם, זכרונותי, דמיוני ומה שהוא מכיל, אישיותי, הכל מתאייד לי. אני חש כל העת שהייתי אחר, שחשתי אחר, שחשבתי אחר. […] לעתים אני מוצא, בבלבול ההמוני של מגירותי הספרותיות, ניירות שנכתבו על ידי לפני עשר שנים, לפני חמש עשרה שנה, אולי לפני שנים רבות יותר. ורבים מהם נראים לי של אדם זר; אינני מזהה את עצמי בהם. היה מי שכתב אותם, וזה היה אני. אני חשתי אותם, אך זה היה כמו בחיים אחרים, שכעת אולי התעוררתי מהם כמו מחלום של מישהו אחר. […]"

(פרננדו פסואה, ספר האי־נחת, עמ' 36, מפורטוגלית: יורם מלצר, הוצאת בבל)

"[…] תשאפי להתפרנס ממי שאת ממילא – המצב הרצוי הוא זה שבו את קמה בבוקר, ויוצאת לעבודה ליום שנראה דומה למדי לאופן שבו היית רוצה שהיום שלך ייראה גם אם לא היית מתפרנסת ממנו. כלומר, אם את אוהבת באופן טבעי ללמוד, לקרוא ולחקור – כדאי שתמצאי עבודה שדורשת לימוד, קריאה ומחקר, באקדמיה למשל. אם את אדם שאוהב להיפגש עם אנשים ולהוציא דברים לפועל – כדאי שהעבודה שלך תהיה מורכבת מפגישות ושיחות עם אנשים עם פוקוס מעשי, כמו הפקה, נניח. אם את אוהבת לשבת ולכתוב בשקט – ובכן, פעם לפחות היו עבודות כאלה. ואם את אוהבת להקשיב לאנשים, ולהשתמש בלב שלך ובשכל שלך כדי לעזור להם למצוא את הדרך החוצה מהמצב אליו נקלעו, עולם הטיפול קורא לך. כשאדם מתפרנס ממה שהוא ממילא, הוא מעלה את הסיכויים שלו להיות שבע רצון מהיומיום שלו."

(עמליה רוזנבלום, מה למדתי על יחסים מקצועיים מאבא שלי)

[טובה ינסון, דיוקן עצמי, פרט]

"ליונה הייתה תכונה של בני מזל: היא התעוררה מדי בוקר כמו לחיים חדשים; חיים נקיים לגמרי, שטרם נעשה בהם שימוש, היו נפרשים לרגליה עד הערב, ורק לעיתים נדירות עמדו בצילן של דאגות יום האתמול וטעויותיו."

(טובה ינסון, משחק הוגן, משוודית: דנה כספי, הוצאת ליברוס)

[…] לו היה אפשר לקלף שנים מחייו של אדם כשם שמקלפים עלים מארטישוק, היה מתברר שהשנים שבהן הוא נהנה מחייו יותר מכול הן בין גיל חמישים לגיל שישים וחמש.

חרדות הנעורים האיומות כבר באו על פתרונן – צללים כבר לא גורמים לו לקפוץ בבהלה; מתחרים אינם דורכים על עקביו; ההישגים עדיין לא איבדו את זוהרם; ההצלחה הסופית, המספקת והמהוללת, מחכה מעבר לפינה ממש…

זהו עידן זהב של בשלות, שמוציא את המיטב מכל אדם. נדיבות הלב מסתננת פנימה; עליצות מפיצה קרניים מחממות; אפילו מעט הומור…"

(רג'ינלד ארקל, זיכרונותיו של גנן אנגלי, מאנגלית: לי עברון, הוצאת תשע נשמות)

[…] בעשור השמיני של המאה התשע-עשרה רכשו להם הגנים האנגליים מין פשטות נינוחה שהייתה בערך בחצי הדרך בין ההידור של העבר לבין היעילות המקצועית של העתיד. […] החיים היו שלווים, נטולי דמיון ודי מרוצים מעצמם. לא היו עולמות חדשים שראוי לכבוש. לא היה דחף ולא הייתה דחיפות, לא היו דאגות. זה היה העולם שהוליד אדם כמו מר אדיס, ומר אדיס התגאה בהיותו אדם כזה.

[…] זה היה עידן הדברים המבוססים, שבו אדם לא התבייש לומר שמה שהיה טוב דיו לאביו טוב דיו גם לו. החוכמה הייתה כרוכה בשיער הפנים עד כדי כך שלא היה אפשר להבחין בינה לבינו. ללורד סליסברי היה זקן, לו"ג רייס היה זקן ואילו היה למר גלדסטון זקן, הוא היה אדם טוב יותר. למר אדיס היה זקן. אולי היה שיער הפנים של מר אדיס רב מחוכמתו, אבל הוא היה הגנן הראשי באחוזה זה שלושים שנה ולא התעתד למוש ממקומו עד שיישאו אותו משם בארון מתים. עולם יציב. […]"

(רג'ינלד ארקל, זיכרונותיו של גנן אנגלי, מאנגלית: לי עברון, הוצאת תשע נשמות)

"[…] הרברט קפץ ראש אל תוך העולם המאומץ הזה – ונהנה מכל רגע. אחרי שנשא דליי מים עד שבקושי יכול לעמוד על רגליו, שאל אם יוכל לבוא שוב למחרת בערב. "תבורך," אמרה אשת החוואי, "בטח שאתה יכול לבוא מחר." וכשבירכה את הנער בפעם השנייה באותו ערב, התכוונה לכך באמת. היא הציעה פני כרגיל, הגנן הצעיר סירב לקבלו. "אבל למה?" שאלה הגברת המבולבלת. "כי אני נהנה לבוא," השיב. לפי תפיסתו, עבודה פירושה עשיית דברים שאינך רוצה לעשות, ורק תמורת עבודה מקבלים תשלום."

(רג'ינלד ארקל, זיכרונותיו של גנן אנגלי, מאנגלית: לי עברון, הוצאת תשע נשמות)

סופסוף הצלחתי לקרוא ספר מההתחלה עד הסוף, מה שלא קרה כבר המון זמן. 'זכרונותיו של גנן אנגלי', מאת רג'ינלד ארקל. ספר קטן ומענג על גננות ופרחים באנגליה שבין המאה ה-19 למאה ה-20, שמדבר בעצם על חוכמת החיים (וגם על יחסים בין אנשים, מעמדות, גברים ונשים, ההיסטוריה של אנגליה ותותים שלא בעונתם) ומתאר בהמון חן ורגישות את חייו של גנן אנגלי אחד, מראשיתם וכמעט עד סופם, שמוקדשים לאהבתו ויצירתו – הגן.