"אני מבקש להציע כלל אצבע ביחס לציורי דיוקן. אפשר לקרוא לו "כלל הלהתראות". דיוקן שאינו קורא לך להתראות איתו שוב, לשוב אליו אחרי המפגש הראשון, היה ככל הנראה דיוקן מוחמץ. את הקריאה לשוב אפשר לחוש בדיוק כמו ביחס לאדם שפגשת. המילה "להתראות" היא אחת השחוקות בעברית, אבל זו מילה גדולה. להתראות משמעו להיות מעורב במבט הדדי. כדאי לחשוב על ביקור במוזיאון לא כהליכה לראות ציורים, אלא כהליכה להתראות איתם.

הדבר שדיוקן מציג הוא נוכחות אנושית סמויה, המתבטאת גם בחומר הנראה של הציור אבל אינה מסתכמת בו. הנוכחות הזאת היא מעין חנות עמוקה מאחורי חלון הראווה של הפָּנים. חלון הראווה עצמו עשיר ומעניין. עמידה מול דיוקן דומה לעמידה מול החנות הזאת. השלט על דלת הזכוכית מבשֵר שבעוד כמה דקות תיפתח הדלת, והבטחת התצוגה שבחלון הראווה תתממש עשרת מונים. אנו עומדים מול דלת הזכוכית ומצפים לפתיחת החנות; החפצים שוכנים באפלולית, מרצדים באור שלא ברור מה מקורו, ככוכבים על המדפים. ציורי דיוקן מעמידים אותנו במצב הזה — לנֶצח. הם מעוררים בנו תחושה עזה כי עוד מעט יבואו פתיחה וגילוי. אבל אנו חוזרים אל הציור אחרי חצי שעה, אחרי שבוע, אחרי 20 שנה — והשלט עודו שם, מכריז "הפתיחה בקרוב!" לכן ציור דיוקן מבקש מפגש שאינו יכול להיות חד־פעמי. […]"

(דרור בורשטיין, מתוך: אלה לא עוד שני ציורים. זה הדבר הנסתר שהופך שני אנשים לבני זוג, מוסף 'הארץ' 14.7.21)

"[…] מה מחבר בין קנז לסימנון, שמשנת 2001 הוא מתרגם 16 מספריו בשמונה כרכים? לכאורה אין שני סופרים רחוקים יותר […] אבל במסה שכתב על סימנון קנז נוגע בעצמו בקשר העיקרי, בתפישת הלשון:

"מה הוא אותו אידיאל שסימנון מגלם בכתיבתו ומדוע הוא כל כך בלתי אפשרי? בעיני זה המודל המוסרי שהוא מעמיד במעשה הכתיבה שלו. כשהוא עצמו מתבקש להסביר את סגנונו (האם זו המלה המדויקת לתאר את מעשה הכתיבה שלו?) הוא טוען כי הוא נמנע משימוש במילים שאינן 'חומריות'. הוא מדבר על הלקוניות שלו, על הקיצוצים שהוא מקצץ במשפט שלו תוך כדי עריכתו […] זה נכון אבל אין זה הכל. אין בכך כדי להסביר את הטוהר הנזירי המושג בכתיבה זו. את התייצבותה של המילה עירומה לפני הקורא, לא משחדת, לא חכמה, לא מבקשת על נפשה".

[…] את התשוקה אל הטוהר הנזירי של הלשון, את החיפוש אחר המלה הלא־מתייפה, המלה שאיננה חכמה יותר מן הדמויות או מן הקוראים, את הדחייה של שפת הספרות כשפה מתבדלת, נשגבת, לטובת שפה ספרותית המבקשת לקבל לתוכה את השפות החברתיות, אפשר לגלות ביצירתו (של קנז) מראשיתה אבל גם במסע התרגום שלו, מפני שלשון התרגומים שלו עצמה משתנה עם השנים. בעזרת סימנון והסגנון הנעדר שלו הוא משתחרר מהשפעת לשון התרגומים של אהרן אמיר אבל גם מהנוסח הלשוני של כמה מבני דורו, וכותב אחרת. סימנון הוא בשבילו משקל הנגד להטיה של הספרות העברית בדורו אל המלה החכמה יותר מקוראיה […]"

(דרור משעני, כיוון שעלה החום עד 34 מעלות, היה בולבאר בורדון שמם לחלוטין, תרבות וספרות 'הארץ' 25.6.21)