044.jpg

הייתי רוצה לשכור חדר במלון ליומיים, לבד. לבוא עם תיק גב קטן שיש בו בגדים נוחים וספר. לשלם בקבלה, להירשם בשם בדוי, לעלות במעלית לקומה חמש, לחדר קטן ומואר עם נוף. לעשות קודם אמבטיה כמו שצריך (אולי אפילו לנמנם קצת במים), להציץ החוצה מהמרפסת בחלוק מגבת, אחר כך ללבוש משהו קל כמו חולצת טריקו, ואז – להשתרע על המיטה הזוגית עם ספר. במשך יומיים לא לעשות כלום, לא להיות קיימת, רק לקרוא ספר מההתחלה עד הסוף.


033.jpg

באותה מידה שאני קוראת-כותבת, אני גם הולכת-חושבת. אני צריכה לקרוא כדי לכתוב, וללכת כדי לחשוב. מאז שיש לי ילדים אני בקושי קוראת ובקושי הולכת, ואם כן אז בגניבה, בזמן שאול. ואולי זה בכלל לא בגלל הילדים, אלא בגלל שעזבתי את תל אביב. את ירושלים אי אפשר ללכת כמו שהולכים את תל אביב. בתל אביב אני הולכת כמו חתולה שתפסה קצה של כדור צמר, הולכת והולכת בעקבות החוט, מסתבכת ומסתחררת.


022.jpg

לכבוד יום הולדת ארבעים הבטחתי לעצמי במתנה בלוג. אני אוהבת מלים. בדרך כלל אני אוהבת אותן ארוזות בספר, בכריכה רכה, עם עטיפה מפתה וסופר שהשם שלו הוא ערובה לעונג. ופתאום הדבר הזה – בלוג! מילה שנשמעת כמו לגימה גסה של בירה. פתאום גיליתי שאני מוקסמת מהרעיון של טקסטים המשייטים להם בחלל האינטרנטי עירומים, חסרי כוח כבידה, חסרי הגדרה, כמעט מיותרים. טקסטים שאף אחד לא הזמין ואף אחד גם לא מצפה להם, אבל הם שם – אורבים בשקט לקורא אוהד, למבט מרפרף שילכד ברשת.


 011.jpg
בת ארבעים. שיער אסוף מאחור בסיכה אדומה. שערות לבנות שאין עליהן שליטה. משקפיים כמו של מניה שוחט עם מסגרת שבורה ומודבקת. בחור שפגשתי בת עשרים ושבע ואמרתי בלבי: זה הוא. שני בנים שמעוררים ומחזירים אהבה (האחד ארוך ודק, השני קטן ועגול). שאיפה לא ממומשת לבית משלנו. לא קונה בגדים. קונה ספרים. לא קוראת ולא כותבת כבר הרבה זמן.