marcel.jpg

בכל ערב, כשאני משכיבה אותו לישון, הוא מבקש ליטופים על הגב. 'עוד קצת, רק עוד קצת', ו'אל תלכי עדיין, אמא', הוא אוחז בחוזקה בידי. ואני נענית, למרות שבכך, אני אולי מונעת ממנו לחבר אי פעם יצירת מופת.

"נחמתי היחידה, שעה שהייתי עולה לישון, הייתה כי אמי בוא תבוא לחבקני ולנשקני שעה שאהיה כבר במיטתי. אלא שברכת לילה-טוב זו נמשכה זמן קצר כל כך, והיא הייתה יורדת במהרה כל כך, עד שהרגע שהייתי שומע את עלייתה במדרגות, אחרי כן את הליכתה בפרוזדור עם דלת כפולה ואת הרשרוש הנרחב של מלתה הקיצית העשויה מוסלין כחול ומקושטת גדיל עשוי קש קלוע, היה הופך בשבילי לרגע אומלל, כי הוא בישר לי את הרגע אשר יבוא לאחר-כך, את רגע עזיבתה, את רגע ירידתה במדרגות. באופן כזה, ברכת ליל טוב זו שאהבתיה כל כך, ביקשתי שתאחר ככל האפשר, והזמן עד בוא אמי יארך ככל האפשר…"

(מרסל פרוסט, בעקבות הזמן האבוד, מצרפתית: ישראל זמורה, הוצאת מחברות לספרות)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s