"זה שבועות אחדים, מאז יצאו לאור שלושת כרכי שירתו של זך, שאני קורא בהם בדריכות הולכת וגוברת. הכרתי היטב את רוב השירים – כל אלה שראו אור בספרים. רבים מהם לימדתי בבתי ספר ובאוניברסיטה. אבל עברו שנים מאז קראתי אותם ברצף של ספר שלם, ומעולם כמובן לא קראתי אותם כמכלול. מיום ליום מעמיק הרושם כאילו נחשפתי לאיזו נוכחות שידעתי על אודותיה רק באופן עמום ואילו עכשיו היא נגלית באמת. בכל יום אני קורא כמה שירים ונעצר מרוב טלטלה. כל מה שחשבתי על שירה, על הלשון העברית, על הספרות הישראלית, עובר בחינה מחדש. לא רק העובדה שמעולם לא הייתי בגילי היום עושה זאת. גם נוכחות השירים הללו בזמן הזה עושה זאת. נדמה שזמנם של השירים הללו לא היה בשנות החמישים, שישים, שבעים וכו', אלא שאז הם נכתבו, ואילו רק עכשיו הם מתחילים להיות. השירים האלה, שהיו כה בני-זמנם כשראו אור לראשונה, ניתקו בקלות מן ההקשר ההוא והם עומדים היום, לאחר שנות דור, וכל נוכחותם אחרת. מצד אחד – דבר בהם לא התיישן. מה שנדמה אז כמודרניזם מובהק, עומד אחרת, כמעט כדבר קלאסי; עתיק מאוד וחדש כאחד. העברית הזכית, הנוגעת בעמקות כה רבה בדיבוריות הישראלית, רק העמיקה. נדמה כי היא שייכת דווקא מתוך הדיבור שבה גם לאיזו הוויה על-זמנית, כלשונו של עגנון. בהירותה הגבישית של השירה הזאת הגבירה במשך השנים את חומרתה. את רצינותה הגדולה. את התוקף הרב האצור בה.'

(מתוך: קריאה זכה, אריאל הירשפלד, מוסף 'הארץ', 13.2.09)

---

(נתן זך, מתוך: כיוון שאני בסביבה, לקוח מתוך מאמר של שמעון זנדבנק במוסף הספרים של 'הארץ' 25.2.09)