ayara

 

"כשהייתי בן שמונה, הציע לי אבי לקרוא את סיפורי מוטל בן פייסי החזן […] מרגע שנכנסתי לתוך הארץ ההיא לא יכולתי לצאת. הייתי בן שמונה, ובתוך חודשים ספורים בלעתי את כל כתבי שלום עליכם שהיו אז בעברית, את סיפורי הילדים ואת כתביו למבוגרים, ואת המחזות. כשקראתי בהם שוב לצורך כתיבת הדברים האלה, נדהמתי לתפוש כמה מעט יכולתי להבין אז, ובאיזו עוצמה פעלו עלי דברים שמעבר לטקסט הגלוי […] לא ידעתי, לא הבנתי, אבל משהו בתוכי לא הניח לי להרפות מן הסיפורים הסתומים, הכתובים בעברית שכמותה לא פגשתי. קראתי כמו אדם שנכנס לתוך עולם זר לחלוטין, שהיה בעת ובעונה אחת, גם 'ארץ מובטחת'. במובן מסוים, הרגשתי שאני חוזר הביתה […] בתוך ששת הכרכים של שלום עליכם התגלה לי העולם הדמיוני ביותר שיכולתי לגלות אז בספרים: עולם לא הרואי ולא מפואר, ולכאורה לא היה בו דבר שיוכל למשוך לב ילד, אבל הוא דיבר אלי, ונתן כנראה מילים לאיזו כמיהה, לרעב ממש, שעד לאותו זמן כלל לא שיערתי אותם. קראתי שם על שדכניות ערמומיות, וחייטים ושואבי מים ומלמדים ודרדקים של 'חדר', על כמרים וכובסות בנהר ומריחי טבק וגונבי גבולות; קראתי על גלוסקאות ואדרות כבשים וחמילות של איכרים […] והנה, כשהייתי בן תשע וחצי בערך, בעיצומו של טקס יום השואה… פתאום. בבת אחת זה חדר להבנתי: השישה מיליון, הנרצחים, הקורבנות, 'קדושי השואה', כל המילים ההן, הם לאמיתו של דבר, האנשים שלי. הם מוטל וטוביה ושימ'לה סורוקר וחווה'לה וסטמפניו ולילי ושימק. בחצר האספלט הלוהטת של בית הספר 'בית הכרם', נלקחה ממני בבת אחת העיירה. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי באמת מה פירושה של השואה. ולא אפריז אם אומר, שההבנה הזאת זיעזעה את כל עולמי […] היום אני יודע לומר שבגיל עשר גיליתי שהספרים, הם המקום בעולם, שבו יכולים להתקיים בעת ובעונה אחת הדברים ואובדנם."

(דויד גרוסמן, מתוך 'מאין נחלתי את שירי' בעריכת רות קרטון-בלום, הוצאת ידיעות אחרונות)

<span dir=rtl>5תגובות ל‘’</span>

  1. זהיתי כבר במשפט הראשון מנין זה לקוח. ’מאין נחלתי…’ הוא אחד הספרים היותר אהובים עליי, קפסולה מרוכזת של השראה. הספר כבר מתפרק מרוב שימוש (ומרוב דבק גרוע של הוצ’ ידיעות אחרונות). יצא לי לשמוע את העורכת והיוזמת של הספר מדברת על השראה, וזה היה אחד מהנאומים הפחות מעוררי השראה ששמעתי אי-פעם. הרבה יותר קרטון מ bloom

    אהבתי

    1. (:
      זה בסדר, ככה נהנה יותר זמן מהעבודה בצוותא
      [ואני נשבעתי אלף פעם שאין שום סיכוי ששאנסה להוציא לאור ספר משלי, שזה לא מעניין אותי. וזה באמת לא מעניין אותי, אבל רומאן גרפי זה משהו אחר לגמרי. הרבה הרבה הרבה יותר מלהיב]

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s