levin.jpg

"בדיוק בשעה עשר בבוקר לחץ חנוך על פעמון הכניסה של דלת דירה מספר 7 ברחוב דיזנגוף. הוא חיכה ארבע דקות תמימות ליד הדלת, אחרי שהתעלם מהמעלית וטיפס ברגל לקומה החמישית כדי שהשעה תהיה בדיוק עשר, לפני שצילצל. כשפתחתי את הדלת הוא עמד בחדר המדרגות לבוש מכנסי חאקי קצרים, סנדלים חומים על גרבי כותנה אפורים וחיוך חושף שיניים על פניו. היו לו שיניים גדולות ושפתיים יפות-ענקיות. הוא נכנס פנימה ונעמד בכניסה לסלון כמו תרנגול נבוך, חזהו בולט לפנים, צווארו מתוח וחיוכו מתרחב עוד יותר. הוא הרים את יד ימין, קיפל פנימה ארבע אצבעות וזקר כלפי מעלה את האצבע המורה: "שלום שחש", הוא אמר, "היי ברדש", עניתי אני.

עברנו למטבח, פינת המטבח בפאתי הסלון, וכשהתיישבנו ליד השולחן הסתכלו עלינו הספות, הפסנתר, ודודי השמש על גגות הבתים שברחוב זכריה נשקפו מבעד לחלונות הזכוכית של הסלון בקיר שממול. בדרך כלל הצטרף אלינו אילן: "ח-נו-כ-'לה", הוא שר, וכל המלה עולה בהדרגה לטונים גבוהים של פלצט ונבלעת בחיוך שמח. מיד הוציא ופרס לחם שחור וריחני, פתח צנצנות זכוכית משושות והוציא מתוכן מלפפונים קטנטנים ירקרקים, עגבניות קטנות מיובשות ומצומקות שצפות בשמן זית זהבהב או פרוסות לפת אדומות כדם שכבש במו ידיו. אז פתח בתנועה תיאטרלית רחבה את דלת המקרר והוציא משם את גולת הכותרת: דג מלוח כבוש, שהכין במיוחד ביום הקודם. את כל הכבודה פרש על השולחן כמו ציור נהדר שצייר. "בתיאבון", הוא אמר ונעמד מעלינו, מסתכל בארשת של נחת רוח איך חנוך אוכל את מטעמיו בהנאה גלויה ועוד מגדיל לצקצק בלשונו לאות הערכה. אחר כך אילן הלך לעיסוקיו ואנחנו שתינו תה. חנוך לגם את התה בלגימות ארוכות וקולניות. הוא החזיק את הכוס בשתי ידיו ונשף מדי פעם על האדים המהבילים העולים ממנה כדי לצנן את התה הרותח.

אחרי שגמר לשתות עלינו לסטודיו שבקומה מעל. פתחתי את כנפות התריסים, ואור שמש חזק ובהיר התפרץ פנימה דרך דלתות ההזזה מהזכוכית הנפתחות לגג. כל אחד התיישב במקומו הקבוע: הוא על הספה ואני מולו, גבי לשולחן השרטוט שעליו מונחת ערימה גדולה של ספרי אמנות ואלבומים שונים. המון ניירות לבנים ריקים ועפרונות. התחלנו לדבר. לעבוד.

במשך שלושה שבועות הגיע חנוך אלי הביתה. יום יום ובדיוק באותן שעות, מעשר עד שלוש, מבלי להחסיר אפילו פעם אחת – למעט ימי שישי ושבת – כמו שהולכים לעבוד במשרד באופן קבוע. חנוך לא הסכים, ואפילו כעס מאוד אם רק רמזתי על אפשרות לביטול אחת הפגישות היומיות שלנו, ולא משנה מה הסיבה. כך מדי יום, לאחר טקס ארוחת הבוקר הקצר, התיישבנו אצלי למעלה בסטודיו המואר. דרך החלונות מצד שמאל נראתה הארובה של רדינג, ופס הים הכחול הציץ מעל יער של אנטנות טלוויזיה על גגות השכנים."

(מתוך: שחש וברדש – זיכרונות מעבודה משותפת, רות דר, מוסף 'ספרות ותרבות' של הארץ, 14.8.09)

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s