חופשה (3)
"הדבר היה בצהרי היום. אחרי הצהריים, בחום כבד ולוהט, נטול רוח, נסע אשנבאך לוונציה; כמין בולמוס אחזו ללכת בעיקבות הילדים הפולניים, שראה אותם מתנהלים עם אומנתם אל תחנת הסירות. בסאן מארקו לא מצא את אלילו. אך כשישב ושתה תה ליד שולחן המתכת הקטן העגול בצידה המוצל של הכיכר, עלה באפו איזה ריח מוזר, שעתה דמה עליו פתאום כאילו הוא חש בו בבלי דעת זה ימים אחדים, מין ריח מתקתק של בית מרקחת, המעלה על הדעת תחלואים ופצעים ואיזה ניקיון חשוד. הוא תהה עליו, רחרחו ובחן אותו עד שהכירו, כילה את התה שבספלו ועזב את הכיכר, פונה אל העבר שממול לקתדראלה. בסמטאות הצרות היה הריח מתגבר והולך. בקרנות הרחובות הודבקו כרוזים מודפסים, שבהם הזהירו אבות העיר את התושבים מפני חוליים ידועים של מערכת העיכול, הנפוצים במזג האוויר הזה, והתרו בהם להמנע מאכילת צדפות ופרי הים ומשתיית מי התעלות. ניכר בהם בצווים הללו, שלא נועדו אלא לטייח את האמת. חבורות חבורות התגודדו אנשים בכיכרות ועל הגשרים; והאיש הזר עמד לו ביניהם, קשוב ודרוך ותפוס שרעפים."
(מוות בוונציה, תומס מאן, מגרמנית: נילי מירסקי, ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
חופשה (2)
"[…] ואחר כך, כעבור זמן לא רב, הגיע אל הכיכר הנטועה, הוא היה עייף מהליכה, ועלה על חשמלית, ונסע בה עד סמוך להצטלבות של רחוב רוקין, שם ירד וחצה שני רחובות, פקידת הקבלה סימנה לו עוד אתמול את המקום במפה, ונכנס למשרד הנסיעות. חמימות ואלגנציה של משרדי נסיעות שררו שם, אילו אך היה מצטנף לו פה באחת הפינות ולא זז עד לנסיעה, ופתאום חש את עצמו לא רק רצוץ ומוזנח עם התיק הירוק הזה על הכתף, אלא גם זר ועלוב ולא במקומו עד כדי מבוכה, הוא לא היה איש העולם כפי שקיווה להיות.
[…] העייפות התאבנה בתוכו ובלי שום סיבה ברורה, בכוח איזו החלטה רגעית, אולי בשל מראה יפה של תעלה עם גשר ובית מידות שחור שראה מרחוק, בעד החלון, ירד מהחשמלית, וחזר קצת על עקבותיו וצעד לאורך, ובתוך כך הסתכל בתעלה, היא לא הייתה שונה במיוחד מהתעלות האחרות, ובעצים, שהשתקפו במים הירוקים הסמיכים, ובבתים גבוהי החלונות, ואמר לעצמו שזהו כנראה יופייה של העיר, ואחר כך נעמד על שר והסתכל סביבו והשתדל לקלוט בנחת את המראות ולהתענג עליהם, ובעודו עומד כך שאל את עצמו היכן הן העליצות וההתפעמות, אותם ריטוטי התרגשות והתענגות של הגוף והרוח, שצריך היה להיות מלא בהם, וכל כך ציפה להם, ושפעם היה מסוגל להם עד כי באו אליו מאליהם, לפעמים די היה במראה של בית או חלון או רהיט, בחוט של ריח, ריח של בגד או תבשיל או סתם ניחוח לא מוגדר, בצליל, במראה כריכה של ספר, כדי לעורר אותו, והוא המשיך עם הגשר ונכנס לרחוב קטן ושליו, וטייל בו בלי מטרה".
(סוף דבר, יעקב שבתאי, סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

חופשה (1)
"רק שני אמריקאים שהו במלון. הם לא הכירו אף אחד מן האנשים שעל פניהם חלפו במדרגות בדרך לחדרם ובחזרה. החדר היה בקומה השנייה ופנה אל הים. הוא פנה גם אל הגינה הציבורית ואל האנדרטה לזכר חללי המלחמה. בגינה הציבורית ניצבו דקלים גדולים וספסלים ירוקים. במזג אוויר נאה עמד שם תמיד אמן עם כן ציור. אמנים אהבו את צמיחת הדקלים ואת צבעיהם הבהירים של בתי המלון הפונים אל הגנים ואל הים. איטלקים באו ממרחקים לראות את האנדרטה לזכר חללי המלחמה. היא היתה עשויה ברונזה והתנוצצה בגשם. ירד גשם. הגשם נטף מן הדקלים שלוליות מים נקוו בשבילים הזרועים חצץ. הים התנפץ בקו ארוך אחד אל הגשם ונסוג אל החוף ושב ועלה והתנפץ אל הגשם בקו ארוך אחד. המכוניות הסתלקו מן הכיכר שליד האנדרטה לזכר חללי המלחמה. בצד השני בפתח בית הקפה עמד מלצר והביט בכיכר הריקה. האשה האמריקאית עמדה ליד החלון והביטה החוצה. בחוץ ממש מתחת לחלון החדר רבצה חתולה מכווצת כולה מתחת לאחד השולחנות הירוקים הנוטפים מים. החתולה ניסתה להצטמצם ככל יכולתה כדי שהמים לא יטפטפו עליה. 'אני יורדת להביא את החתלתול,' אמרה האשה האמריקאית."
(חתול בגשם, מתוך: 10 סיפורים, ארנסט המינגווי, מאנגלית: אבירמה גולן, פן הוצאה לאור 'ידיעות אחרונות')
מפעל החופשות המצוטטות שלך הוא רגע של חסד בתוך היוּרה הקייצית(:
(פון אשנבך שלך דומה באופן חשוד לקלרק גייבל)
ורציתי לגמול לך בציטוט חופשה של נאבוקוב מ’תריסר רוסי’, יאלטה,
וגיליתי למרבה הבעסה שנתתי את הספר בהשאלה (מזמן) ושהוא טרם חזר אליי
😦
אהבתיאהבתי
אה חבל, אין לי את ’תריסר רוסי’. דוקא רציתי לצטט את נבוקוב בפתיחה של ’לוליטה’ כשהוא מתאהב בילדה בחופשת קיץ עם ההורים שלו, אבל כשקראתי שוב זה לא התאים.
אשנבאך הזה, הוא אחד מהרישומים שאני אוהבת לרשום מספר הג’נטלמנים שלי. ובמקרה זה, זה אדוארד השמיני שויתר על המלוכה למען מה שמה, הגברת סימפסון. הוא לא יצא דומה וגם באמת נראה שיש לו שפם, אבל לא נורא, ההבעה שלו התאימה לאשנבאך.
אהבתיאהבתי
מעניין, קראתי אתמול ב<a target=_blank href="ויקיפדיהhttp://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA_%D7%91%D7%95%D7%A0%D7%A6%D7%99%D7%94">ויקיפדיה</a> שתומס מאן ביסס את הדמות של אשנבאך מבחינת מראה חיצוני, על גוסטב מאהלר (שגסס בתקופה שמאן שהה בונציה). מאוחר יותר, כשויסקונטי הפך את הסיפור לסרט, הוא בחר בדירק בוגארד לגלם את דמותו של אשנבאך, ועיצב את דמותו כך שהוא מזכיר את מאהלר, וגם המקצוע שלו השתנה מסופר למלחין.
אהבתיאהבתי