FERENHEIM.jpg

[אולי כך נראה וורנר פרנהיים]

בבוקר יום הכיפורים קראתי סופסופ בקטלוג התערוכה היפה 'כלב חוצות', שאצר וכתב מוטי עומר. אחר כך התעורר לי התיאבון (ממש באמצע הצום) לקרוא עגנון. למרות שעדיין לא קראתי את 'תמול שלשום', חזרתי ל'פרנהיים'. לא יודעת למה אני כל כך אוהבת את הסיפור הזה, שנפתח בבית נעול ומסתיים בסגירה של דלת. סיפור קצר, מדוד, סימטרי, מהודק ואכזרי כל כך. אחריו קראתי שוב את 'עד הנה', שבניגוד ל'פרנהיים', הוא ארוך, דחוס ומפותל, גדוש במפגשים עם אנשים, צירופי מקרים וסיפורים אגביים (בעלי משמעות), אמירות אירוניות והערות שנונות של המספר, בעת חיפושיו האינסופיים וחסרי התוחלת אחר דירה-שכורה-סבירה, בגרמניה של מלחמת העולם הראשונה.


"באתי לבית הנתיבות ונדחקתי לתוך הרכבת. הקרון היה מלא וממולא אנשים ונשים, סוחרי מלחמה ומייצרי תחליפים, אחיות רחמניות ופילגשי קצינים, מלבד חוזרי המלחמה מהלכי קביים ונטולי זרוע, בעלי שרוולים ריקים וידים של גומי, עינים של זכוכית וחוטמים מטולאים שנעשו בידי רופאים מומחים מבשר אחוריים, פנים אימתניות ופנים של בלהה, בריות בני אדם שפלטתם המלחמה מחמת מומיהם, צלמי בלהות שניטל מהם צלם האלוהים. וכל אחד ואחד מטלטליו עמו. מזוודות ותרמילים וצרורות שקים ותיבות. מרוב הצפיפות לא מצאתי את ידי ורגלי."

(שמואל יוסף עגנון, עד הנה, הוצאת שוקן)

<span dir=rtl>3תגובות ל‘’</span>

  1. זה היה מאוד משמח להיזכר כמה שאני אוהבת את עגנון. הוא מצליח להיות בעת ובעונה אחת – ישן (לקשור את כל המקורות, סיפורים חסידיים ועממיים, לחבר דת ומסורת) וחדש, עכשווי לגמרי (מבחינת חדות האבחנה שלו, האירוניה וההומור, ההתייחסות לטבע האנושי בפרט ובכלל). חוץ מזה שהוא מספר סיפורים בחסד. תענוג.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s