[עמוס בידרמן, 'מהנעשה בעירנו', פברואר 1991)

"נאמנים דברי משוררנו טשרניחובסקי: האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו. האם פירוש הדבר שבלכתו של אדם הולך עמו נוף שלם? ואולי אפילו עולם מלא, העשוי להימצא כידוע, בתוכה של נפש אחת? דומה שכן. דומה שכל אדם, ולא כל שכן כל דור, יש לו עולמו שלו שבתוכו הוא חי, ואותו הוא לוקח איתו ומפליג עמו בסופו של דבר לאן שמפליג. מובן שמשהו מעולם זה – כל מה שיש לו ערך קיים ועומד – נותר כאן מאחור, בזיכרון הדורות הבאים, כמורשת לאנושות כולה; אבל הצירוף המיוחד, המסוים, המרכיב את עולמו המיוחד של כל אדם, של כל דור, שייך רק לו ונעלם יחד עמו.

אפשר לדמות את העולם האישי או הדורי הזה לכברת ארץ רחבה ומוארת, שבמקום עצים וגבעות ושדות ובתים, נופה עשוי משירים וספרים וסרטים והצגות, מזיכרונות ודמויות ואירועים היסטוריים, כל מה שמרכיב ומפרנס את נפשנו ועולמה. חלק מן הנוף הזה בא לעולם כביכול לנגד עינינו, בזמננו, ואנו חשים אליו קירבה מיוחדת; חלק אחר כבר היה בעולם עת באנו אליו, ועל כן נדמה לנו תחילה, בילדותנו, כקיים והווה בו מאז ומתמיד, ממש כמו הורינו, שני עמודי התווך האיתנים שעליהם נשען פעם העולם.

רק בחלוף הזמן, כשמתחוורת לנו לאיטה חלופיותם של כל הדברים, מיטשטש ההבדל בין הדורות. התמונה נפתחת אזי למראה פנורמי, כבקולנוע – האמנות בה"א הידיעה של המאה העשרים, העידן של הורינו ושלנו – ובכברת הארץ הרחבה והמוארת שהיא תבנית נוף נפשנו מתגלים שמות ומילים וצלילים מכל רחבי המאה ההיא: מנעורינו שלנו, ומעולמם של הורינו, שגם אותו, בהעדרם, אנו נושאים עמנו.

מתגלים הביטלס ובוב דילן והאמהות והאבות והקינקס וההולים והסרצ'רס והתרנגולים והחלונות הגבוהים, אבל גם גרשווין וקול פורטר ופרנק סינטרה מעידנם של הורינו, ואלה פיצג'רלד ובינג קרוסבי ואיב מונטאן ואדית פיאף – אם להישאר רק בתחום המוזיקה שבו עסקנו היום ולא להפליג גם אל פליני וטריפו, אל צ'פלין, וודי אלן והאחים מרקס, אל תומס מאן ואריך קסטנר ועגנון ואלתרמן ונסים אלוני וחנוך לוין." […]

(עלי מוהר, מהנעשה בעירנו, מתוך: 'עברו החיים', טקסט שנכתב לקראת יום הולדתו ה-64 של פול מקרטני, 'העיר' 6 בינואר 2006)