'פגישה עם משורר' של לאה גולדברג. ממואר יפהפה למשורר אברהם בן-יצחק סונה. יש תחושה שלכל מילה בו יש משקל פיזי (ספר דק, בן פחות מתשעים עמודים ושוקל כמו 'מלחמה ושלום'). הספר שיצא מחדש לאור (ב-2009), למעלה מחמישים שנה אחרי ההוצאה הראשונה (ב-1952), שומר על העטיפה המקורית והמעודנת בצבע ירקרק בהיר, עם טיפוגרפיה שכתובה ביד ורישום פשוט ויפה של ענף עץ אורן.
לאה גולדברג מספרת על מפגשים עם בן-יצחק, מצטטת מהזיכרון קטעי שיחות וסיפורים שסיפר לה ומציירת את דמותו בזהירות, כמו על קצות האצבעות, בהרבה אהבה והערכה: איש התרבות האירופאית, בן דורם וחברם הקרוב של הרמן ברוך, ארתור שניצלר, אליאס קאנטי ואחרים, משורר, מורה ואיש רוח נערץ, אבל גם אדם פוליטי, קשה, מכונס בעצמו, מבקר מחמיר. (זה גם דיוקן של תרבות שאיננה עוד, שהיה בה כבוד שגובל בחרדת קודש – לידע, לספרות ולמילה הכתובה).
משוררת מציירת משורר. הרבה יופי יש בתיאורים של גולדברג ובנסיונותיה לרשום דיוקן מהימן של הרוח, לבנות למשורר אנדרטה של מלים: "ולאלה אשר זכו להיות בקרבתו שנים רבות, לשמוע מפיו את דבריו הנפלאים, את שיחותיו, את סיפוריו, הערותיו, הגדרותיו המדויקות והמזהירות, נדמה, כי קיבלו מידיו, אוצר יקר, יקר מכדי שיישאר ברשות היחיד, ואי אפשר שיחלוף וישתכח כשנחלוף ונישכח מלב אנחנו".
אולם בצד ההתפעמות וההערכה שלה, אפשר למצוא גם נמיכות רוח מפתיעה עד כדי ביטול עצמי: "ביחסי אליו הבינותי את פירוש המילה העברית יראת הכבוד, ולפחות עשר שנים של פגישותינו הייתה בי היראה מדי ראותי אותו, מדי דברי עמו, רגש שלא יכולתי להשתחרר ממנו. כמעט תמיד הייתי כבולה בחברתו, ואני בטוחה, שאיש ממכרי לא שמע מפי כל כך הרבה דברים טפשיים וחסרי טעם, כאותם שאמרתי לו מתוך מבוכה, או רצון 'להגיד משהו מחוכם'. ולפרקים הייתי מתפלאה, שהוא מוסיף אחרי כן להיפגש עמי. אך לעתים חשבתי בלבי שטפשותו של אדם, העשויה להרגיזו ברגעים מסוימים, אינה עושה עליו רושם רב, כי הוא מניח, כביכול, מראש, שזו קיימת ואין להימנה ממנה."

(פגישה עם משורר, לאה גולדברג, ספרית פועלים)