"חומרה הייתה בו, חוסר סלחנות, חוסר אינטימיות בכל ישותו. וכך היה, וזה היה שייך לדמותו. ואולי משום כך היו נוראים שבעתיים אותם הרגעים בחודשי חייו האחרונים, כאשר הסיר מעליו את המסכה המחמירה הזאת ולפתע היה דובר דברים היוצאים מן הלב וההולכים ישר אלי – בחמימות שלא ידעתיה עד אז. באחד הימים, כשנפרדתי ממנו בימי חוליו, עצרני בפתח וביקשני שאגש אליו שנית. ואמר פתאום: 'אני רוצה להודות לך. פעם שכחתי להגיד לך תודה. אני אכלתי על שולחנכן, את זוכרת. ואת הכינות לי יין לבן זך, במיוחד בשבילי, ושמנת – כל כך יפה'. אני עצרתי את הדמעות בעיני ומחיתי ואמרתי שזה לא חשוב, שזה דבר כה קטן, כה מעט. הוא הניד ראש. 'זה הרבה מאוד'. ביום ההוא חזרתי הביתה שבורה ורצוצה. ידעתי כי הוא מבקש ברגעים האחרונים לפרוע את כל חובותיו שחב, לדעתו, לחיים, כי אין זו אותה אדיבות שלו, הצופה מרחוק מרחוק. ידעתי כי בדברים האלה ביקש להגיד לי, שגם אני הייתי בחייו, וכי לא היה אומר לי דבר זה לעולם, אלמלא חשב כי זהו – הסוף.
כשהייתי באה אליו אחרי זאת, היו דברים כאלה חוזרים לפעמים במפתיע ותמיד היו מזעזעים, קשים מנשוא. והייתי שקטה הרבה יותר בימים שהיה מקבל את פני בחומרה, שומר על המרחק בינינו, מעיר לי בקפדנות הערות על כל שגיאה שעשיתי, או מדבר עמי על דברים שעניינו אותו, בלי שייתן כלל את דעתו, אם עשויים הדברים הללו להנעימני, או לצערני. בימים כאלה ידעתי שהוא מרגיש עצמו בטוב יותר ומאמין שיחלים ויחיה. והוא רצה מאוד להוסיף ולחיות את חייו, את חיי בדידותו הגבוהה. עם המוות, עם המחשבה שיחדל מלהיות, לא התפייס בחוליו, לא השלים."

(פגישה עם משורר, לאה גולדברג, ספרית פועלים)

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s