"ב-19 באוקטובר 1978, ימים אחדים לפני יום השנה הראשון לציון מות אמו, נשא רולאן בארת בקולז' דה-פראנס הרצאה שתחילתה ביצירתו של מרסל פרוסט, ברומן הגדול שלו 'בעקבות הזמן האבוד', וסופה ברומן שלו, כלומר ברומן שהוא עצמו עתיד או מתכוון לכתוב. ההרצאה, שפורסמה בכתובים רק שנתיים לאחר מותו בעקבות תאונת דרכים ב-26 במרץ 1980, היא אחד הביטויים הפומביים הראשונים למשבר היצירה שבו היה בארת שרוי מאז מות אמו, אנרייט. בהרצאה ניסח במפורש בפעם הראשונה את ההשפעה שהיתה לאבל על כתיבתו ועל חייו.
בחלק הראשון של ההרצאה מתאר בארת את 'בעקבות הזמן האבוד' כיצירה שמשבשת את ההבחנה המקובלת בין כתיבה ספרותית לכתיבה מסאית ויוצרת צורה חדשה שבתשתיתה היגיון חדש, ארגון חדש של הזמן בכתיבה, המבוסס על ההיגיון של השינה (לא של החלום אלא של השינה עצמה), וליתר דיוק, על ההיגיון של 'השינה הטרופה', השינה שהיא ערות-למחצה.
פרוסט מגיע לצורה הזאת, כותב בארת בהרצאתו, לאחר שנים של התלבטות בין כתיבת ספרות לכתיבה מסאית, ובעקבות האירוע המכונן של חייו – מות אמו האהובה ב-1905, בהיותו בן 35. האירוע הטראומטי כמו מאלץ את פרוסט ליצור את הצורה החדשה אשר תוכל להכיל את הכאב ולהשגיבו. מה שמאפיין אותה, מעבר לארגון החדש של הזמן (או אי הארגון, הארגון שלא כפוף לשום היגיון סיפורי או סמלי אלא רק להיגיון של הערות-למחצה), הוא שהמספר שלה – הכותב, מרסל – עומד בעצם לפני הכתיבה, מתכונן לכתוב. כל משך 'בעקבות הזמן האבוד', על כרכיו הרבים, הוא בעבורו הכנה לכתיבה – והיצירה מסתיימת כאשר המחבר מוכן להתחיל לכתוב."

(דרור משעני, מתוך אחרית הדבר לספר 'יומן אבל' של רולאן בארת, הוצאת רסלינג)

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s