"כשאני מהרהר בסרטיו של אברהם הפנר, עולים בזיכרוני שני דימויים, אחד מבפנים והשני מבחוץ, שני הדימויים משתלבים בתודעתי ליקום הקולנועי שבו מתרחשים סרטיו של אברהם הפנר. הדימוי הראשון מופיע ב"לאן נעלם דניאל וקס", סרטו העלילתי הארוך הראשון של הפנר מ–1972. שני גיבורי הסרט, מיכה ליפקין ‏(ישי שחר‏), רופא-מנתח במקצועו, ובני שפיץ ‏(ליאור ייני‏), זמר שהגיע מארצות הברית ‏(שם הוא שינה את שמו לבן זיו‏) לביקור מולדת בישראל, מחכים בחדר מדרגות של בית מגורים ישראלי טיפוסי לשובה הביתה של אשה שעשויה לגלות להם היכן נמצא כיום דניאל וקס, מי שהיה ההבטחה הגדולה בזמן לימודיהם בבית הספר התיכון, ולכאורה נעלם. מיכה ובני משוחחים זה עם זה כשהם ישובים על המדרגות, מצפים לחברתם שתחזור, כאשר האור כנהוג במרבית חדרי המדרגות בבתי מגורים ישראלים, כבה, המסך מחשיך כולו, ובני קם כדי ללחוץ על המתג שקבוע בקיר ומדליק את האור מחדש. כעבור כמה דקות, החברה עדיין לא חזרה, האור יכבה שוב והטקס יחזור על עצמו.

אני זוכר את הצחוק שפרץ באולם הקולנוע התל אביבי, שבו צפיתי לראשונה בסרט, למראה הטקס הזה. אבל מה בעצם מצחיק במראה שני גברים שיושבים בחדר מדרגות שהאור כבה ונדלק בו כפי שהוא כבה ונדלק בלחיצה על מתג בכל חדר מדרגות כמעט במקומותינו? היתה זו הפמיליאריות הפתאומית של הסצנה והטקס שתואר בה. למיטב זיכרוני, היתה זו הפעם הראשונה שהסצינה המקומית הכה מוכרת הזאת נראתה בסרט ישראלי, והיא הביאה עמה אל תוך הסרט המסוים הזה את המציאות הישראלית בכללותה ‏(וזה לא שהמציאות המקומית לא נכחה ב"לאן נעלם דניאל וקס" גם לפניה וגם אחריה‏).

מחוות שגרתיות, מחוות יומיומיות, מייצגות לפעמים את המציאות לה הן שייכות בעוצמה טקסית וסימבולית עזה יותר ממחוות גדולות ונדירות יותר, וסרטיו של הפנר מלאים במחוות שכאלה, שאמנם מעניקות לסרטיו את הנפח הריאליסטי שמאפיין אותם, אך גם מעבות אותו במהות לירית כמעט מופשטת המתרגמת מעשה למחשבה ומבט לאמירה."

('האיש שהדליק את האור בחדר המדרגות', אורי קליין, 'גלריה', 'הארץ', 21.12.12)