[יאיר גרבוז]

 

"קולאז' הוא אמנות הקומבינה. ההנאה מהקולאז' היא הנאה מהחיבור הלא צפוי בין אלמנטים מזוהים. החיבור החד פעמי בין תחריט נוף מהמאה ה-19 לתצלום גוף של נערת פלייבוי משנות השישים, לפרצוף של צ'יפופו, לדינוזאורים רוקדים על גג עיריית תל אביב, אהלן וסהלן במערב הפרוע. מה יכול להיות יותר ישראלי מזה? היצירה של דודו תואמת את מראה הרחובות שלנו, הרחובות שבהם חי. עשרים מטרים מביתו ברחוב צייטלין, שלט שווארמה דבוק לשלט ניאון של סושייה סטייליסטית, שניהם מול פירמידת הברזל ההפוכה לזכר השואה של תומרקין ובניין השרד האפור של עיריית תל אביב. רק חסר פה סהלן, הבלש המהולל, שימלמל תחת שפמו: 'זה נראה לי מודבק'.
גם השפה של דודו היא קולאז'. ביאליק מעורבב בסלנג צבאי, אשכנזית גפילטעפישית דבוקה לאחו שרמוטה, דיבור ערסי נרקומני. פוטוריזם רוסי מוצמד לתצלומי משה דיין, גולדה מאיר וג'ודי ניר-מוזס-שלום."

(זאב אנגלמאיר על דודו גבע, מתוך 'פשר החיים', בעריכת: ציפה קמפינסקי וטלי תמיר, בהוצאת: מוזיאון גוטמן, כתר ומועצת הפיס)

 


 

"אי אפשר לטעות בעבודות הקולאז' של יאיר גרבוז. על משטח ענק של דיקט הוא מצייר פרצופים, אשה על ספסל, גבר במגבעת, זוג אופניים, מדביק חפצים, 'מזייף' קטע מציור של גוגן או מאנה, שותל את דמותו המצולמת לצדם של מי שנחשבים ל'אחרים', כמו ערבים או מזרחים, מערב אלמנטים מהביוגרפיה האישית שלו בדימויים מהמציאות החברתית או הפוליטית. […] הקשר האסוציאטיבי בין דברים שלכאורה אינם מתחברים, מלבד במוחו של האמן, הוא הבסיס לספרו השישי 'בית בגליל' […] למעשה, כל פרק בספר הזה של גרבוז הסופר דומה לעבודת קולאז' של גרבוז האמן הפלסטי. הוא מדלג מנושא לנושא בקלילות ותופר קטעים, שחלקם פורסמו בעבר כרשימות ביקורת ב'ידיעות אחרונות'."

(מתוך ביקורת של אילת נגב על ספרו של גרבוז 'בית בגליל', מוסף ספרים של 'הארץ', 31.10.14)

 


 

"בלכתך ברחובות עירנו, אתה צופה במראות משונים, לא הרמוניים. הכל גיבוב של מין בשאינו מינו. הנה בית דירות ברחוב שקט למחצה, קומת הקרקע שלו היתה פעם דירה, אחר-כך קם מישהו, רוצץ את המרפסת, בנה שתיים-שלוש מדרגות, סגר את הפתח בדלת ברזל מחוּלֶנת ומווּלֶנת, תלה מעליה שלט – והרי לך מספרה. ואיך זה? הלא קומה מעליה יש דירה, ובה מיטת ברזל ישנה, ועליה מפהקת זקנה אשר שיניה בצלוחית מים, אז איך זה פתאום שני מטר מתחת לרצפתה שקשוק מספריים ועלעול במגזינים מפאריז? מה הקשר? ולעזאזל, אם תעיינו היטב בדבר, הכל כאן כך: ציבורים של חומרים משונים, תלויים וסמוכים זה על זה וזה עם זה. הביטו, לשם דוגמה נוספת, בתיאטרוננו העירוני: דוד מים, תחתיו תיאטרון, תחתיו חנות לשמלות חופה, תחתיה רוכל תירס, ותחתיו משתנה ציבורית (ועוד לא נגענו בתוך כדור הארץ). וכל זה בקו מאונך. את הגיבוב לפי הקו המאוזן מוטב שלא נתחיל אף לתאר. ולא רק בעירנו. קחו את ניו-יורק, מה לנו יותר מניו-יורק? גורד שחקים, חיצוניותו אחידה, אך בפנימיותו – אדם מעל אדם, איש אינו דומה לרעהו, וכל אחד עסוק במשהו אחר. ומילא, אינם דומים, אך לו לפחות היו עושים אותו מעשה; למשל, לו היו כולם יושבים בדיוק זה מעל זה, זוקרים אצבע באוויר ואומרים "או!", היינו אומרים האח, הַרמוניה; ובמציאות – תוהו ובוהו, אחד אומר "אֶה!", השני פולט "בֶּה!". וכך אף פרצופנו: עיניים, שיניים, אוזניים, פֹּה חור, שם גבשושית… והדברים ידועים. הכל פח זבל, כישלון גמור: עירנו, ניו-יורק, האנושות, הטבע בכבודו ובעצמו. ואתה שואל: למה? למה אין דבר אחד? ולשם מה? ומי החליט? ערימה עולמית זו, כפסולת למדורה, שכולה גבב מקרי של מכל-הבא-ליד העשוי להתלקח, והמוקפת בצמיגי מכוניות ישנים כדי להגביר עשן וסירחון – כל זה למה?" […]

(חנוך לוין, מחשבה על הרוח, מתוך: האם טוב להיות רודי מק'דוגל, בספר 'הג'יגולו מקונגו')

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s