perec

"העיתון היומי כותב על הכל, פרט ליום-יומי. עיתונים משעממים אותי, הם אינם מלמדים אותי דבר: מה שהם מספרים לי אינו נוגע לי. הוא לא פונה אלי ולא עונה על השאלות שאני שואל או שאני מבקש לשאול.
מה שקורה באמת, הדברים שאנחנו חיים, השאר, כל השאר, איפה הוא? מה שקורה כל יום וחוזר על עצמו כל יום, הבנאלי, היום-יומי, המובן מאליו, הפשוט, הרגיל, שאינו יוצא דופן, רעש הרקע, השגרה; כיצד לדווח עליהם, כיצד לחקור אותם, כיצד לתאר אותם?
"לחקור את הרגיל". אבל הרי התרגלנו אליו. איננו חוקרים אותו, הוא אינו חוקר אותנו, אין בו לכאורה שום בעיה. אנחנו חיים אותו מבלי להרהר בו, כאילו אין הוא נושא שאלות או תשובות, כאילו אין בו מידע כלשהו. שוב אין זו התניה אלא הרדמה. אנחנו ישנים את חיינו, שינה ללא חלומות.
אבל היכן הם חיינו? היכן גופנו? היכן מרחב קיומנו? איך לדבר על "הדברים הפשוטים" האלה, או מוטב, איך לעקוב אחריהם, להקים אותם מרבצם, לשחרר אותם מן המעטה שהם כלואים בו; איך להעניק להם משמעות, לשון: שידברו סוף סוף על הקיים, על קיומנו."

(ז'ורז' פרק, גישות למה, מצרפתית: לנה שילוני, 'המעורר', גיליון מס. 1, סתיו 1997)

 

<span dir=rtl>10תגובות ל‘’</span>

  1. כשנתקלתי בדברים האלה לראשונה הייתי בת 23 בערך, סטודנטית בבצלאל, מלאת התרגשות, בלבול, שמחה יצירתיות ופחד.
    היוםאני קוראת ואומרת, כן, זה בדיוק מה שהבודהה לימד, כן, כן כן. לחקור את כל מעשינו הקטנים ומחשבותינו. 

    אהבתי

  2. מאיפה שאני עומדת עכשיו, "היכן הם חיינו? היכן גופנו? היכן מרחב קיומנו?" הן שאלות לגמרי בודהיסטיות.
    גם אמנות מלמדת אותנו על טבע הדברים.
    "שידברו סוף סוף על הקיים, על קיומנו"

    כמה יפה


    אהבתי

      1. נראה לי שכן, קראתי על זה המלצה בבלוג שממליץ על חיים איטיים כדרך חיים

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s