open

"[…] הייתי בת עשרים ושלוש, אולי עשרים וארבע. הייתי כלה שעמדה לסגור את הדלת, אבל עוד לא סגרה. גם עוד לא ידעתי את זה, שבסוף אני אסגור את הדלת, והייתי במצוקה איומה. הייתי עדיין בחדר המרכזי, זה שמפניו נסגרה אחר כך את הדלת, דיברתי היטב בשפה שלא היתה שפתי.

למדתי באוניברסיטת תל אביב אז, והסתובבתי בספריה. היו שם תלי תלים של ספרים, רבים מהם, לא אמרו לי דבר, דיברו, כך הרגשתי, באותה שפה שאינה שלי, שבכל זאת – איכשהו – ידעתי לדבר בה היטב.

השתהיתי במקרה באיזור של כתבי העת לספרות, פתחתי, כמעט בבלי דעת, את כתב העת "מכאן", הגעתי, כמעט בבלי דעת, לשיחה, שיחה של מיקי גלוזמן עם רונית מטלון. השתהיתי רגע; כמה רגעים. התיישבתי ברווח הצר, הדחוק, שבין מדפי הספרים מימין ומשמאל. באיזשהו שלב, הידיים שלי התחילו ללפות את שולי כתב העת. נלכדתי במשהו – משהו חדש לגמרי, זר, לא קשור לאותה שפה שידעתי לדבר בה, ובה בעת גם אינטימי מכל, מוכר לאין שיעור, משהו שלא ידעתי שלא היה לו קודם, כבר זמן רב מאוד, הד. קפאתי אולי, קראתי כמו מתוך קיפאון. כמו אדם שהולך הרבה זמן, הרבה זמן, הולך ומסתובב, מתהלך לו בעולם, ואז פתאום מפציעה שמש חזקה, פתאום מוגשת כוס מים, פתאום יש אוויר צלול ורב – והוא לא ידע, הוא לא ידע שקודם לא היה כמעט אוויר, לא היו מים, השמש האירה במשורה, דרך חרכים צרים. הקול של רונית: הקול המדבר. לפתתי חזק את שולי כתב העת.

עבר זמן; דברים קרו. הייתי כלה שסגרה סוף סוף את הדלת. ונשארתי בחדר הצדדי, השקט; בחוץ נשמעו קולות החדר המרכזי, אבל הם לאט לאט הלכו והתרחקו ממני. הייתי שרויה בשתיקה; אבל איך מתחילים לדבר, אחרת, באותה שפה אינטימית מאוד, ובכל זאת עדיין לא ידועה? איך פותחים דלת אחרת, אל חלל מרכזי אחר, שבו אפשר, באמת, לדבר?"

(נעמה צאל, רונית מטלון היא הראשונה שידעה את זה: שנשים כותבות צריכות אימהות, תרבות וספרות 'הארץ', 5.1.18)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s