ale.jpg

"… ברור שיש אנשים שמילים מסוימות הן שלהם, או שיש מילים אחרות שיוצאות מהם וזה זר, מוזר ולא מדויק, כאילו בוקע ממקום אחר. אני חושבת שילדים חשים בזה. בתור ילדה הייתה לי תחושה שלסבתא שלי, לאמא שלי, לאבא שלי, לאחי, לאחותי, יש מילים מסוימות שהן רק שלהם, והן חלק מהריהוט של הנפש שלהם. זו הזהות הזו בין המילה והסובייקט.

אני מוכרחה להגיד לך שאחד הדברים הכי מדכאים שלי בעולם זה לפגוש אנשים שאין בהם שום צד של ילדים. כלומר, המשחק. יש גם ילדים שנולדו פרופסורים מן המניין. יש אנשים שאין בהם את הדבר הזה, שאולי בכל זאת אפשר להעמיד משהו על הראש והוא יהיה אחרת […]

התחושה שלי היא שזו פוזיציה שקיימת עוד לפני שאתה כותב משפט אחד. אני יכולה לשחזר את הפוזיציה הזו מאז הילדות שלי, של המסתכלת, המתבוננת, השומעת. ראיתי את העולם כסיפור מגיל מאוד צעיר… מגיל צעיר ראיתי את עצמי מבחוץ וראיתי הכל מבחוץ […]

זה היה אחד הדברים שהכי אהבתי לשחק בהם, רואה ואינה נראית. אולי זה הדבר הזה של הספרות, להיות כל מיני אנשים."

(רונית מטלון בראיון לסיגל נאור פרלמן, 'הילדות נוכחת בכל מה שאני כותבת', מתוך 'דפים למחקר בספרות', כרך 20, תשע"ז, החוג לספרות עברית והשוואתית, אוניברסיטת חיפה)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s