kohavit

פרס ישראל לדויד גרוסמן.

 


 

"השרירות של כוח חיצוני הפולש באלימות לתוך חייו של אדם, של נפש אחת, מעסיקה אותי כמעט בכל ספרי. ב'עיין ערך: אהבה' היה זה הנאציזם; ב'חיוך הגדי' וב'זמן הצהוב' – מצב של כיבוש צבאי, הרואה את עצמו נאור, אולם אלה הנתונים תחת כיבוש חשופים לעריצותו של כוח שבעיניהם הוא כמעט כוח עליון; ב'ספר הדקדוק הפנימי' ניסיתי לתאר את הדרך שבה הנפש – הניצוץ החי ומרובה הפנים – נאלצת להסתגל למימד הלא אישי של החומר, למהות הסתמית, החד משמעית של הבשר. 

ומספר לספר מצאתי, שאם אני מתאר באופן מדויק יותר את היחס בין נפש האדם היחיד לבין אותה שרירות חיצונית, אם נאבקתי עוד מעט יותר על עומק התיאור, על דקות התחושה, על הניואנס האחרון של 'להיות שם', מתגלה לי שכבשתי עוד מילימטר בריק שביני לבין מה שתמיד נראה לי בלתי ניתן לשינוי. 

לא שמצאתי דרך טובה יותר לחיות בשלום בסתירה שבין הגוף והנפש; לא שהבנתי ממש כיצד אדם מסוגל למחוק את עצמו עד שהוא נעשה חלק ממכונה של השמדה; ולא שאם אתאר את עוולות הכיבוש, הוא יסתיים. אבל עמדתי הפנימית כלפי הבלתי ניתן לשינוי משתנה במשהו; שוב איני ניצב מול השרירות במקום שבו הייתי מקובע לפני אותה כתיבה; מצבים שנידמו לי קפואים, נצחיים, מונוליטיים, גזירה משמים או מידי אדם – ניואנסים חדשים מתגלים לי בהם. אם נתתי להם את השמות וההגדרות הפרטיים שלי, יצרתי לעצמי חופש תנועה פנימי ביחס שלי כלפיהם, הייתי בן חורין לנוע מול מה שלפני כן שיתק אותי בפחד ובייאוש. שוב לא הייתי קורבן."

(דויד גרוסמן, מתוך: מאין נחלתי את שירי, עורכת: רות קרטון בלום, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s