olives

"האם אפשר להתאהב בסוגה ספרותית? זה קרה לכם? האם אתם מכירים מישהו שהתאהב, למשל, בצורת הרומן, או בנובלה באשר היא? אולי בסיפור הקצר? לא בסיפור קצר מסוים – ב"כל מה שעולה חייב להתכנס" של פלאנרי או'קונור, נניח, או ב"הגן המפליג למרחקים" של אידה פינק – אלא בסיפור הקצר בהא הידיעה, כצורה של כתיבה? ויליאם קארלוס ויליאמס אמר שהסיפור הקצר פועל כלהבה של גפרור שהוצת בחשיכה. זו הצורה הספרותית היחידה, הוא כתב, שמתאימה לתאר את חייהם של בני אדם כבני חלוף; שבורים, ובה בעת שלמים. הא! האין זו סיבה טובה להתאהב בסוגה? או לפחות בויליאם קארלוס ויליאמס?

לא יודעת. אנשים בוודאי אוהבים מאוד יצירות מסוימות מסוגה מסוימת, אבל לא הכרתי אף אחד שהתאהב בצורה ספרותית שלמה. והנה, לי זה דווקא קרה. התאהבתי בסוגה אחת יחידה במינה: המסה האישית. אמנם כן, הסיפור הקצר אהוב עלי אבל המסה האישית – אליה תשוקתי. התאהבתי לא במסה אישית מסוימת, לא במסאית מסוימת, אלא בעצם האפשרות לכתוב מסה אישית, לקרוא מסה אישית, לעודד אחרים לכתוב מסה אישית ולקרוא אותה וממנה ושכמותה."

(ארנה קזין, 'איך לחיות? – על התשוקה למסה אישית')

<span dir=rtl>תגובה אחת ל“”</span>

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s