yomuledet

היה היתה. שוב קוראת בספר בהפסקה, בגן הבוטני, הפעם על ספסל מוצל. איזה מין ספר זה. לא דמיוני, לא בדיוני, סיפור אמיתי. כתיבה שהיא מעשה קולאז' – פיסות מידע שונות נאספות, מונחות זו לצד זו, מנסות לצייר דיוקן. כתיבה עיתונאית-תיעודית-בלשית-אישית-ספרותית. הכותבת מראיינת אנשים רבים, אודות אישה אחת. מצליבה עדויות, קושרת קשרים בין סיפורים, מתווכת. לא מספרת יודעת-כל, להיפך.

<span dir=rtl>7תגובות ל‘’</span>

  1. קוראת ומתפעלת גם. הספר הוא כמו פאזל תלת-ממדי, כי בה במידה שכל דובר/מספר תורם חתיכה משלו לפאזל, הרי שמעל ומתחת אותו דובר/מספר מספר גם על עצמו, כך שהדיוקן הוא לא רק הדיוקן של פזית אלא דיוקן של שכבה חברתית מסוימת, דור שני בעיקר, אשכנזי בעיקר.
    מבחינת הכותבת, ששבה ומדברת על הקושי לכתוב, היא עשתה כאן מעשה מופלא, מצאה לעצמה שותפי כתיבה. התחקיר ליצירה הוא היצירה, היא כמובן ערכה הכל והוסיפה דברי קישור אבל זה פתרון אלגנטי ומרהיב לסופרים שמתקשים בכתיבה. עוד נדבך בספרות הוידויית-אישית שכל כך פופולרית פה (תש"ח של קניוק, על דעת עצמו של גרץ, בצל גבירתנו של נורית זרחי). ונאמן הוסיפה עוד נדבך, בכך שהסופר הוא רק עד שמיעה. ספרות מרתקת.

    אהבתי

  2. אני שמחה שגם את אוהבת את הספר. יש בו משהו שמזמין לנסות לכתוב עליו ולהגדיר אותו.
    נכון, זה יפה שהמספרים מספרים גם על עצמם. יש כאן גם היפוך, מושא הכתיבה היא דמות לא מוכרת ולא מפורסמת, ואילו הכותבים עליה מוכרים, ידועים, קשורים זה לזה בקשרי תרבות ורוח. כולם גם יודעים לכתוב ולתאר ברגישות.
    אני לא יודעת רק אם פאזל הוא הדימוי הנכון, כי בפאזל יש איזושהי תמונה שלמה שצריך להשלים את החלקים שלה, וכאן אין תמונה ידועה מראש, אלא יותר שמיכת טלאים אינסופית, שכל אחד תורם לה חלק.

    Liked by 1 person

    1. נכון. שמיכת טלאים.
      ויש עוד משהו בפורמט הזה, ואני לא יודעת אם נאמן כיוונה לשם או לא, ובעצם בכלל לא משנה אם היא כיוונה או לא – ז'אנר ההספד שנקרא "המנוח ואני", שמאפיין את הרשתות החברתיות. כלומר ברגע שאדם מוכר הולך לעולמו, (כמעט) כל אחד מרגיש צורך לתאר מפגש שהיה לו עם המנוח או עם גוף היצירה שלו. זו תופעה מעניינת למביט מהצד, קצת פתטית בדרכה, אבל גם נוגעת ללב. יעל נאמן עושה כאן משהו כזה, כלומר מכשירה את הדבר הזה שנקרא 'המנוח ואני' והופכת אותו לז'אנר, וריבוי הקולות המתארים בספר מהדהד גם את אופני הכתיבה החדשים ברשתות החברתיות, שהם פעמים רבות הופכים למאסה כזאת, בדיוק כפי שתיארת, 'שמיכת טלאים אינסופית'. זו למעשה כתיבה קהילתית (למי שהמילה קהילתית מגרדת, אפשר להחליף אותה במילה מילייה). כאילו הכתיבה הביוגרפית לא מספיקה כבר, כי המוות, ההסתלקות, מקבלים יותר נפח ציבורי מאי-פעם.

      אהבתי

  3. זה מעניין. למרות שכאן, הייחוד הוא בבחירה של הדמות, היא לא מוכרת והיא לא כל אחד, הייחודיות שלה, ההסתרה העצמית, היא חלק מהעניין. זה לא ספר של סכמה מבחינת אופן הכתיבה שלו, למרות שהוא יכול להתאים גם לאחרים. היה כאן נסיון לתפור אופן סיפור שמותאם לדמות אחת, יחידאית.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s