אנחנו ברומא. הפקידה שמחתימה את הדרכונים בשדה התעופה, שקועה בשיחת טלפון ולא זורקת לעברנו מבט. גם אם היינו עם שפמים ענקיים, או קוף על הכתף, היא לא היתה שמה לב. נהג המונית הצעיר והנמרץ מדבר בטלפון אף הוא. באיטלקית שוצפת, מתנגנת, הוא מפטפט עם מישהו לא נראה, לאורך כל הנסיעה משדה התעופה לבית המלון. היחידים שמקבלים את פנינו בשמחה הם האורנים האיטלקיים הנפלאים, יפי הצמרת, שברחו מציור של ג'וטו. הם ועוד כמה ברושים דקיקים וביישנים, מחייכים ומנופפים לעברנו באהדה.

---

 

[מוזיאון קפיטוליני, קטע מתצלום שלו]

"להיות תייר ברומא הוא מעשה נכון ומתבקש. אותו שמץ בושה התוקף את התייר המטייל במקומות שבהם אנשים חיים את חייהם, אותו צד של מציצנות שיש בכל מי שהופך עיר או כפר לאובייקט אסתטי ולמוצר של צריכה – נעלמים ברומא כליל. רומא יודעת שמסתכלים בה. מיום היווסדה היא נועדה למבט, ומימיה הראשונים ידעו בוניה ואדריכליה שהם בונים את המופת עצמו, מקור לכל חיקוי, ראשון לכל מושג של יופי, המוצג לעיני העולם כולו לבחינה, ללימוד ולהשתאות. […] מן המאה ה-18 הפך הסיור הגדול לחובה בורגנית ולסמל מעמד, ומאז ועד היום נשטפת העיר בהמוני מטיילים בכל ימות השנה. ההגמוניה שהיתה לאיטליה באירופה באמנות, באדריכלות ובמוזיקה עד אמצע המאה ה-18 הצטרפה ברומא להגמוניה דתית – בתור בירת העולם הקתולי. הצירוף הזה יצר בה אנרגיה תרבותית יחידה במינה. לכן גם נמוגה בה המודעות להיותך תייר-אורח-זר בעיר של מישהו אחר, של עם ולשון אחרים; רומא יודעת שאינה רק של הרומאים. כל אבן וכל מחווה שלה ספוגה בידיעה שהיא בירה של מרחבים גדולים בעולם, רחבים הרבה יותר מגבולותיה של איטליה או של העולם הקתולי, ולכל אחד יש בה חלק."

(אריאל הירשפלד, אל אחרון האלים, על מזרקות רומא, הוצאת כתר)