(התאור הזה, שמדי פעם נזכרת בו): "בשבועות הראשונים לאחר האסון הידרדר הבית מאוד. גם אבי וגם אני לא אספנו את שיירי האוכל מעל שעוונית המטבח, לא נגענו בכלים שהטבענו בתוך מי הכיור העכורים, עד שאזלו כולם והיה הכרח לדוג מתוך הסחי שתי צלחות, ושני מזלגות וסכינים ולשטוף אותם תחת הברז ולהשתמש ולהחזיר אחר כך אל גל הכלים שכבר העלה צחנה. גם פח הזבל עלה על גדותיו והסריח כי אף אחד מאתנו לא רצה לגשת לרוקן אותו. את בגדינו השלכנו על כל כיסא בבית ואם היה לנו צורך בכיסא, היינו פשוט משליכים ארצה את כל מה שהיה עליו. ניירות וספרים וקליפות ופיסות נייר וממחטות משומשות ותילי עיתונים מצהיבים כיסו את הרצפה. תלתלי אבק אפורים הסתובבו על פני כל מרצפות הדירה. גם כשאסלת בית השימוש נסתמה למחצה, לא נקפנו שנינו אצבע. ערימות של כביסה גלשו מחדר האמבטיה אל המסדרון ושם כבר המתינו להן תילי בקבוקים ריקים, קרטונים, מעטפות פסולות ואריזות ישנות של מצרכי מכולת."

(עמוס עוז, סיפור על אהבה ועל חושך, הוצאת כתר)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s