"חייתי בספרים, למען ספרים, לפי ספרים ועם ספרים. בשנים האחרונות התמזל מזלי ויכולתי לחיות מספרים. באמצעות ספרים הבנתי לראשונה שקיימים עולמות אחרים מעבר לעולם שלי; באמצעות ספרים דימיינתי לראשונה איך זה להיות מישהו אחר; באמצעותם מצאתי לראשונה את אותו קשר אינטימי ועמוק הנוצר כשקולו של סופר נכנס לראשו של קורא. למזלי, אולי, בעשור הראשון לחיי לא התקיימה תחרות מצידה של הטלוויזיה; וכשהמכשיר נכנס לבסוף הביתה, הוא היה נתון תחת שליטתם הנוקשה של הורי. שניהם היו מורים בבית ספר, כך שהכבוד לספרים ולתוכנם היה מוחלט. לא הלכנו לכנסייה, כן הלכנו לספרייה.

(…) הסופר וההדיוט האמריקאי לוגן פירסל סמית אמר פעם: "יש אנשים שחושבים שהחיים הם הדבר; אבל אני מעדיף לקרוא". כשקראתי את זה לראשונה, חשבתי שזה שנון; כעת אני מוצא שזה שקר חלקלק – כפי שקורה לי עם פתגמים רבים. הקריאה והחיים אינם פעולות נפרדות. ההפרדה היא שקרית ‏(כמו כשייטס מדמיין בחירה בין "שלמות בחיים, או בעבודה"‏). כשאתה קורא ספר נהדר, אתה לא בורח מהחיים, אתה צולל עמוק יותר לתוכם. אולי קיימת בריחה שטחית – למדינות אחרות, מנהגים ודפוסי דיבור שונים – אבל מה שאתה עושה בעצם מעמיק את הבנתך באשר לדקויות החיים, הפרדוקסים, השמחות, הכאבים והאמיתות. הקריאה והחיים אינם נפרדים זה מזה אלא כרוכים זה בזה. ולמשימה רצינית זו של גילוי מלא דמיון וגילוי עצמי היה ונותר סמל אחד מושלם: הספר המודפס."

(ג'וליאן בארנס, חיים עם ספרים, 'הארץ', 16.10.2012)