tikbook

"(…) הגדרה עצמית היתה קסם מסוג אחד. ואז התוודעתי לאטי לסוג נוסף: זה של הספרים הישנים, מיד שנייה, הלא־חדשים. אני זוכר שורה של ספרי אודן, כולם במהדורה הראשונה, ניצבים על כוננית מחופה זגוגית בביתו של שכן: אדם שלמעשה הכיר את אודן כמה עשורים לפני כן, ואף שיחק אתו קריקט. עובדות אלו היו מדהימות בעיני. מעולם לא ראיתי סופר ולא הכרתי מישהו שהכיר סופר.

(…) במשך אותו עשור – מסוף שנות ה–60 עד סוף שנות ה–70 – נהייתי לצייד־ספרים בלתי נלאה הנוסע לעיירות שוק וערי קתדרלה בבריטניה ב"מוריס טרוולר" שלי, ומעמיס אותה בספרים שקניתי במחיר שחרג בהרבה מכל מהירות קריאה אפשרית. זאת היתה תקופה שבה ברוב העיירות היתה לפחות חנות אחת, גדולה וותיקה, לספרים מיד שנייה, שנמצאה לעתים קרובות בצל הקתדרלה או כנסיית העיר; כזכור לי, יכולת לחנות בדרך כלל בדיוק מחוץ לחנות לפרק זמן בלתי מוגבל. חנויות אלו היו, ללא יוצא מן הכלל, בבעלות פרטית – לפעמים הן הציגו ספרים חדשים בחזיתן – ומיד הרגשתי בהן בבית. האווירה, בתור התחלה, היתה שונה מאוד. כאן היתה תחושה שהעריכו את הספרים ושהם היו חלק מתרבות מתמשכת. בשלב זה, ככל הנראה, העדפתי ספרים מיד שנייה על פני ספרים חדשים. בארצות הברית התייחסו לפריטים שכאלה בזלזול וכינו אותם "Previously Owned", אבל הבעלות המתמשכת הזאת היתה חלק מהקסם שלהם: ספר סיפק הסבר על העולם לאדם אחד, ולאחר מכן לאדם נוסף, וכך לאורך הדורות; ידיים שונות החזיקו באותו ספר ושאבו ממנו תובנות, לעתים זהות ולעתים שונות. ספרים ישנים הפגינו את גילם: היו להם כתמי יושן, כפי שלאנשים מבוגרים יש כתמי גיל. היה להם גם ריח טוב – אפילו כשהדיפו ריח סיגריות או ‏(לעתים‏) ריח סיגר. ורבים פלטו מתוכם זוטות מרתקות: מודעות עתיקות מטעם המו"לים וסימניות ישנות – לעתים קרובות לחברות ביטוח או לסבון "סנלייט"."

(ג'וליאן בארנס, חיים עם ספרים, 'הארץ', 16.10.2012)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s