[צילום: עוזי קרן]

"אפשר להתקיים גם בלי הומור, אבל הומור מוסיף כה הרבה לחיים. זכיתי בו במידת מה, אולי בירושה, אולי בחסד, ושנים היה רדום בי. בעצם לא נאה לנכס הומור — הוא שברירי, לא סובל מרות מוצהרת עליו: אם זכית בו, שמח בחלקך בשקט, בענווה, בתודה. ושמור עליו, גם בשעות שחורות.

[…] רק אציין עד כמה צר שבילי כשביל נמלה: מימי לא עישנתי, לא נגעתי בסמים, לא השתכרתי, אלא רק פעם אחת, באיטליה, כאשר ביריד בגנואה חשבתי ש–spumante זה סוג של לימונדה. לא צבעתי מעולם את שערי, לא שרתי לך ארצי כיוון שאני מזייפת בשירה. לא רקדתי בדיסקו, אני לא משחקת ברידג' ואין לי אייפון, ולא רק שאני לא רשומה בפייסבוק, אני נרתעת מעצם המחשבה שהייתי פותחת את דלת ביתי לכל בור וגס רוח. אני לא אוהבת להתנשק עם מכרות מזדמנות, ולא מאריכה בשיחות טלפון: לעניין, בבקשה. אין לי סבלנות לנודניקים, ושיחות ארוכות עייפו אותי מאז ומתמיד. בקיצור, אני רחוקה מלהיות אשת חברה אלגנטית, רחוקה משלמות, שאליה שאפתי רק בכתיבה, בתרגום ובבישול — והרמתי ידיים, השלמתי עם תם ולא נשלם.

[…] נאחזתי בהומור מהול בהרהורים בערוב ימי. זהו ספרי האחרון, פרידה מקוראי. סיימתי אותו בראשית שנת 2016, בגיל 93. לא אכתוב יותר. דיינו."

(רות בונדי, נאחזתי בהומור מהול בהרהורים, מוסף הארץ 14.11.2018)