ozamos+

אני אוהבת את עמוס עוז. ודאות קיימת בתוכי, כמו מורה, כמו הורה נוסף. הקול הצלול שלו, שאני מאמינה לכנות שבו, ירושלים והקיבוץ, שהוא חוזר וכותב עליהם, האהבה והמחויבות העמוקה שלו למקום הזה (וגם הילד שהמשיך לחיות בו, כמו בדויד גרוסמן).

 


 

"עכשיו יבוא וידוי קטן: אני אוהב את ישראל גם כאשר אני לא יכול לסבול אותה. אם נגזר עלי ליפול יום אחד ברחוב, אני רוצה ליפול ברחוב בישראל. לא בלונדון, לא בפריז, לא בברלין ולא בניו יורק. כאן יבואו מיד אנשים זרים וירימו אותי (וכאשר שוב אעמוד על הרגליים, ודאי יהיו לא מעטים שישמחו לראות אותי נופל).

אני חרד מאוד לעתיד. אני מפחד מפני מדיניות הממשלה וגם מתבייש בה. ואני מפחד מפני הפנאטיות ומפני האלימות ההולכות ונפוצות אצלנו, וגם מתבייש בהן, אבל טוב לי להיות ישראלי. טוב לי להיות אזרח במדינה שיש בה שמונה וחצי מיליון ראשי ממשלות, שמונה וחצי מיליון נביאים, שמונה וחצי מיליון משיחים. כל אחד מאתנו ונוסחתו האישית לגאולה או לפחות לפתרון. כולם צועקים, ורק מעטים מקשיבים. לא משעמם כאן. אכן מרגיז, מקומם, מאכזב, לעתים מעורר גם תסכול וזעם, אבל לא פעם מרתק ומסעיר. מה שראיתי כאן בימי חיי הוא הרבה פחות וגם הרבה יותר ממה שהורי והוריהם של הורי חלמו עליו."

(עמוס עוז, שלום לקנאים, שלוש מחשבות, הוצאת כתר)

<span dir=rtl>4תגובות ל‘’</span>

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s