"זו תמיד הרפתקה להיכנס למקום חדש, שחייהם ואופיים של בעליו ספוגים ומהולים לחלוטין באווירה השוררת בו, ומיד עם כניסתנו אנחנו עומדות לפני גל רגש לא מוכר. אין ספק שכאן, בחנות מכשירי הכתיבה, אנשים רבו והתווכחו זה עתה. הכעס שלהם עדיין עמד באוויר. שניהם חדלו; הזקנה – התברר שהם בעל ואישה – נכנסה לחדר הפנימי; הזקן, שמצחו המעוגל ועיניו הכדוריות היו הולמים במיוחד איור כריכה של מחזה אליזבתני, נשאר לשרת אותנו. "עיפרון, עיפרון," הוא חזר ואמר, "בוודאי, בוודאי." הוא דיבר בהיסח הדעת אך בהשתפכות האופייניים למי שרגשותיהם התעוררו וגורו עד להצפה. הוא החל לפתוח קופסה אחרי קופסה ושב וסגר אותן. הוא אמר שקשה מאוד למצוא משהו כשמחזיקים במלאי כל כך הרבה פריטים. הוא פתח בסיפור על אודות משפטן מכובד אשר נקלע למערבולת בשל מעשיה של אשתו. הוא מכיר אותו שנים רבות; הוא מקושר ללשכות החוק והמשפט באזור הטמפל כבר חמישים שנה, אמר, כאילו קיווה שאשתו שומעת את דבריו מהחדר הפנימי. הוא הפך קופסת גומיות. לבסוף, מתוסכל מקוצר ידו, פתח את הדלת בדחיפה ושאל בנוקשות: "איפה שמת פה את העפרונות?" כאילו אשתו החביאה אותם מפניו. הזקנה נכנסה לחדר. בלי להעיף בנו מבט, ובצדקנות חמורת סבר הניחה את ידה על הקופסה הנכונה. הנה העפרונות. איך יוכל להסתדר בלעדיה? האם אין נוכחותה חיונית לו? כדי שיישארו שם, שיעמדו זה לצד זה בשלווה מאולצת, היה עלייך להיות קפדנית מאוד בבחירת העיפרון; זה רך מדי, זה קשה מדי. הם עמדו בשתיקה והביטו. וככל שהמשיכו לעמוד, נרגעו; הבערה דעכה, הכעס הלך והתפוגג. כך, ללא מילים משני הצדדים, תמה ונשלמה המריבה. הזקן, שמראה דמותו לא היה מבייש את כריכות ספרי בן ג'ונסון, החזיר את הקופסה למקומה, קד לנו בברכת לילה טוב, והם נעלמו. היא תוציא את כלי התפירה שלה; הוא יקרא בעיתון שלו; הקנרית תמטיר עליהם זירעונים בלי משים. המריבה הגיעה אל סופה."

(רדיפת רחובות: הרפתקה לונדונית, וירג'יניה וולף, מתוך: לאהוב, לשוטט, להפליג, מאנגלית: רעות בן יעקב, הוצאת תשע נשמות)