[…] "יסוד" של מיכה אולמן נתון בתוך האדמה והוא כמעט ואינו בולט ממנה. רבים עוברים על פניו כאילו הוא באמת יסוד למבנה לא גמור. הוא ספג בשל כך לא מעט אירוניה מתושבי העיר, אבל רבים גם אוהבים אותו מאוד דווקא משום כך. "יסוד" נראה כמו מסד לבית שעוד לא נבנה, או כשריד לבית שהיה ואיננו. הוא נראה כתמצית המזוקקת ביותר של מעשה הבנייה באשר הוא: תחילתו של המעבר בין כוונה ומעשה, בין שרטוט ובנייה. הוא עדיין לא הרבה יותר מאשר סימון של סימן על הקרקע, אבל הוא כבר תחילתו של מעשה או סיומו המסרב להימחק. בדומה לאנדרטה לטייסים, הוא מזקק את רעיון העיר לסמל אחד מרוכז והוא ממקמו מול איתני הטבע שמולם עומדת העיר. כאן ניצבת העיר מול החומר שממנו לוקחה: החול. בשונה מאנדרטת הטייסים, זהו סמל פָּרוּם וחידתי, רק חלקו מבצבץ אל המחשבה המודעת ואילו רובו נותר עלום.

תל אביב נבנתה (בעיני עצמה) לא רק על החול אלא גם על משחק המלים בין חול לבין חֹל. כלומר היא עיר החולין, בניגוד לעיר הקודש הסלעית. אבל העיר החולית היתה כוח המתריס בפני הכאוס החולי ובו בזמן היא זו שהפכה אותו לא רק לחומר הבנייה העיקרי שלה אלא לסמל רוחני מקיף. "יסוד" של מיכה אולמן יוצר מבט חדש, שהוי ומדיטטיבי, על המיתוס התל אביבי. הוא מבט מאוחר, מהורהר, על המיתוס הזה. הוא שרוי בשקט בשדרה הגדולה שבמרכז העיר, ומזכיר לא רק את המרץ ותחושת המהפכה התרבותית שאפפה את העיר העברית, החילונית, שהעמידה עצמה מול נצח השממה ומול הוויית הגלות, אלא גם את התלות הגמורה של העיר באדמה החולית, במזרח הקדמון הקשור בה. הוא מגלה גם שהקרקע הזאת לא היתה בוגדנית כלל כפי ששירי הבונים דימו אותה, והיא הוכיחה עצמה כיסוד יציב מאוד למבני הבטון שניטעו בתוכה.

"יסוד" נוגע בגבולות האמנות. הוא פסל ולא פסל. הוא אינו בולט מן הקרקע ואינו נושא על עצמו ערכי יופי מקובלים כאנדרטה לטייסים. הוא קרוב למושג הסימן, אבל דווקא היותו סימן כמעט ואינה מובחנת, כי אין גדר סביבו ואין כל דרך להבין היכן תחומו מתחיל ונגמר. איכות הסימן ב"יסוד" הפכה בעצמה למושא התבוננות ולחפץ מוחשי, וכמותו הוא נתון למחיקה. למרות הממד הכמעט מופשט שלו, הוא הפסל העוסק באופן הנרגש והגלוי ביותר במיתוס של תל אביב; של העיר שנבנתה על החולות. החול כזולת האימתני של העיר. וכשמביטים בו בסבלנות מתגלה בו צידו המכמיר לב של הסימן האנושי המחוק בקרקע. כמה פשוט ויסודי, כמה מלאכותי. ומנגד: גדול הכוח הנובע ממנו. זהו עוּבָּר של עיר, המקור לשדרה שסביבו, למתווה העיר כולו.

(אריאל הירשפלד, העיר העולה מן הים זוכרת גם את סופה, תרבות וספרות 'הארץ', 5.7.19)