Flaubert

יום שבת, ארבע אחר הצהריים [3 באפריל 1853]

"איני יודע אם זו אשמת האביב, אבל מצב רוחי רע היום להפליא. עצבי מרוטים כמו חוטים של פליז. אני סר וזעף, ואין לי מושג על שום מה. אולי האשמה ברומן שלי. זה לא הולך. זה לא עובד. אני לאה כאילו טיפסתי על הרים. לרגעים מתחשק לי לבכות. רצון על אנושי דרוש כדי לכתוב. ואני איני אלא אדם. נדמה לי לפעמים שאני זקוק לשינה של שישה חודשים רצופים. הה! איזה מבט מיואש אני נועץ בפסגות ההרים הללו, שאליהן נפשי יוצאת להעפיל!

את יודעת כמה עמודים כתובים יהיו לי בעוד שמונה ימים, חודש מאז שיבתי? עשרים. עשרים עמודים בחודש תמים של שבע שעות עבודה לפחות ביום! ומה אני מוציא מה? מה התוצאה? מרירות, השפלה עמוקה, ודחף נוגש ולאו בר כיבוש כתמיכה יחידה. אלא שאני מזדקן, והחיים קצרים."

(גוסטב פלובר, מתוך: מכתבים ללואיז קולה, מצרפתית: דורי מנור, המעורר, 1999)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s