to sit

נדמה לי שלאפלפלד התוודעתי לראשונה, בבית של ברורי. בית נעים ושקט בבית הכרם, שתמר הביאה אותי אליו. למרות שהיינו תלמידות תיכון, ההורים של ברורי תמיד קיבלו את פנינו בשמחה, אירחו אותנו בסלון ושוחחו איתנו על ספרים ועל ספרות. הם היו מבוגרים יחסית, ניצולי שואה. אנשי אקדמיה, אוהבי ספרים, שוחרי תרבות. הוא דתי, עם זקן לבן ורך, ואילו היא חילונית, דעתנית, מעשנת בשרשרת. אהבתי את העדינות והשקט שלו, ואת קולה הרועם, החי, הצרוד מסיגריות. שניהם אהבו מאוד את אהרן אפלפלד, ומדי פעם המליצו לנו על ספר חדש שלו (אני זוכרת את 'באדנהיים, עיר נופש' עומד על המדף בכוננית הספרים שלהם).

<span dir=rtl>2תגובות ל‘’</span>

  1. ככה נדמה לי. אולי את הכרת אותו קודם.
    גם אני התרגשתי כשנזכרתי:) קיוויתי שתקראי את זה…
    כשקראתי בספר של אפלפלד, פתאום נזכרתי בהם ובסלון הספרותי שלהם. הוא מתאר את ירושלים בשנות החמישים והששים, ומספר שבבתי הקפה בירושלים מצא את העולם התרבותי שאיבד באירופה. הם מזכירים את האנשים שהוא מתאר. הוא כותב שניצולי שואה לא אהבו לקרוא את הספרים שלו, אבל הם קראו ואהבו.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s