natalia-leone.jpg

[נטליה ולאונה גינצבורג]

"כשהחל לרדת השלג הראשון, ירד עלינו עצב לאה. היינו בגלות; עירנו היתה רחוקה וכך גם הספרים, החברים והמאורעות הספונטניים של הקיום האמיתי. הדלקנו את התנור הירוק בעל הארובה הירוקה. התקבצנו כולנו בחדר של התנור; בחדר הזה נהגנו לבשל ולאכול, בעלי כתב על השולחן הגדול והסגלגל, הילדים פיזרו את צעצועיהם הקטנים לכל עבר וגדשו את המרצפות […] בכל ערב בעלי ואני יצאנו לטיול; בכל ערב צעדנו שלובי ידיים, ושיקענו את רגלינו בשלג […] הגעגועים גברו בקרבנו מדי יום. לפעמים זה היה אפילו נעים, כמו להיות בחברת אדם עדין ומהלך קסם. מכתבים הגיעו מעירנו והביאו חדשות על חתונות ולוויות שנפקדנו מהן […]

ביתנו היה מלא אנשים תמיד, אלה באו לבקש טובה ואלה באו להציעה. מדי פעם באה התופרת להכין סניוקולה (פסטה מקומית דקה ושטוחה). היא חגרה סינר למותניה, ערבבה את הביצים ושלחה את קרוצ'טה לשאול בכפר מי יכול להשאיל לנו סיר גדול דיו. פניה הסמוקות היו שקועות כליל במלאכה, ועיניה נצצו בחדוות עשייה נחושה. היא היתה נכונה לשרוף את כל הבית ובלבד שהסניוקולה שלה תצא כמו שצריך. בגדיה ופניה נעשו לבנים מקמח, ולבסוף, היתה מניחה בהקפדה את המנה שעליה טרחה על השולחן הסגלגל שעליו כתב בעלי."

(נטליה גינצבורג, המידות הקטנות, מאיטלקית: יונתן פיין, הוצאת תשע נשמות)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s