"אנחנו חמישה ילדים. גרים אנו בערים שונות, אחדים מאתנו שוהים בחוץ לארץ, ואיננו מתכתבים לעתים קרובות. בהיפגשנו אנו עשויים לנהוג זה בזה אדישות או היסח הדעת. אבל די במלה אחת שנאמר, די במלה אחת, במשפט אחד – אחת מאותן אמירות ישנות, שנשמעו שוב ושוב, פעמים אינספור, בימי ילדותנו, די שנאמר: "לא באנו לברגאמו לנפוש בכפר" או "כמו מה מסריחה חומצה גפריתית," ומיד נשוב ונמצא פתאום את הקשרים הישנים בינינו, את הילדות ואת הבחרות שלנו, הקשורות קשר שאין להתירו אל האמירות האלה, אל המלים האלה. בזכות אחת מאותן אמירות או מלים, אנו, הילדים, היינו מזהים זה את זה אף במערה חשוכה, בין מליוני בני אדם. אמירות אלה הן הרומית שלנו, אוצר המלים של ימינו שחלפו ועברו, הן כמו כתב החרטומים המצרי והכתובות של האשורים והבבלים, עדות לגרעין חיוני שחדל להתקיים אך מוסיף לחיות בכתובים שלו, שניצלו מן הנחשולים השוצפים ומשיני הזמן. האמירות הללו הן אבן הפינה של אחדות משפחתנו, שתוסיף להתקיים כל עוד אנחנו חיים, הנוצרת והמתחיה שוב ושוב במקומות היותר שונים על פני האדמה. כשאחד מאתנו יאמר "מר ליפמן הנכבד," מיד ישוב ויצטלצל באוזנינו קולו קצר הרוח של אבי: "אולי תעזבו כבר את הסיפור הזה! כמה פעמים כבר שמעתי אותו!".

(נטליה גינצבורג, לקסיקון משפחתי, מאיטלקית: מרים שוסטרמן, הוצאת עם עובד)