suitcase

"[…] אדמיאל קוסמן החזיר אל זיכרוני את ימי שישי המופלאים, שבהם התקיימו שיעוריו של פרופ' שלמה פינס בצריף שחור ששכן על ראש גבעה באבו כביר, ושאליו היו עולים בכמה מדרגות. שיעוריו של פרופ' שלמה פינס התקיימו בימי שישי בין השעות עשר לשתיים־עשרה. הוא היה מאחר לפעמים, מכיוון שהגיע לשיעור מירושלים. היינו מחכים לו בצפייה ובדריכות. היינו כמדומני שבעה תלמידים לתואר שני בפילוסופיה שבחרו בשיעור הזה, ופניו של אף לא אחד מאתנו היו מכוונות אל התחום הרחב לאין שיעור של פרופ' שלמה פינס — פילוסופיה יהודית ואסלאמית. ידענו עליו שהיה מלומד משכמו ומעלה, אבל איני חושבת שהיה בינינו מי שאכן הבין את גדולתו. קלטנו איכשהו שהוא עוסק בעניינים אזוטריים, רחוקים מאתנו מכל בחינה. […] בעינינו, התלמידים, הוא היה תמהוני. גם כיום מעטים מתמצאים בתחומים שחקר.

דרכו בחינוך לפילוסופיה היתה גם היא שונה מזו של כל מורה אחר. הוא לא לימד. הוא הטיל על כל אחד מאתנו להכין שיעור בנושא קרוב ללבו, בתנאי שהוא יסכים.

פרופסור פינס בא לשיעורים עם מזוודה כבדה מלאה בספרים. הוא היה מניח את המזוודה על השולחן שלו, מתיישב על הכיסא הרעוע, פותח את המזוודה, מוציא את הספרים שבה, אחד לאחד, ומניחם על השולחן. ואז היה פונה אלינו ואומר: "ובכן, תורו של מי היום ללמד אותנו דבר תורה". מי שהגיע תורו היה קם, עומד לידו, מציג את הנושא וקורא את השיעור שהכין. לא היה כל קשר בין השיעורים שהתלמידים הכינו. הוא התייחס אלינו בכבוד ובשתיקה ואנחנו הרמנו עינינו אליו ביִרְאָה."

(רות אלמוג על שיעוריו של פרופ' שלמה פינס, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 20.1.20)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s