"בסתיו נסענו, אני ואמי, לבקר את מריו, שהתגורר אז בעיירה קטנה ליד קלרמון-פראן ושימש כמחנך בפנימייה. הוא קשר קשרי ידידות אמיצה עם מנהל הפנימייה ורעייתו; אמר שהם אנשים יוצאים-מגדר-הרגיל, משכילים מאוד, והגונים, אנשים שכמוהם אפשר למצוא רק בצרפת. היה לו בפנימייה קיטון ובו תנור פחמים. מבעד לחלון נראה מרחב של שדות מושלגים. מריו כתב מכתבים ארוכים לפריס, לקיארומונטה ולקאפי. הוא גם תירגם את הרודוטוס ונאבק עם התנור. תחת מקטורנו לבש סוודר עבה וכהה עם צוארון גלול, שסרגה לו אשת המנהל. לאות תודה העניק לה סל לעבודות-יד. הכל הכירו אותו שם; נעצר היה עם כל מי שפגש ומשוחח איתם והם הזמינו אותו אליהם לכוס "vin blanc" (יין לבן). ואמי אמרה: "הוא נעשה כל-כך צרפתי!" בערב היה משחק בקלפים עם מנהל הפנימייה ורעייתו. היה מקשיב לשיחתם ודן איתם בשיטות הוראה. הם גם הרבו לדבר על ה-soupe שאכלו בארוחת הערב, אם היה בו בצל די הצורך או לא. "כמה סבלני נעשה!" היתה אומרת אמי, "כמה סבלנות יש לו לאנשים האלה! אלינו אף פעם לא היתה לו סבלנות; כשחי בבית חשב שאנחנו משעממים. ואני חושבת שהם הרבה יותר משעממים מאיתנו" ועוד אמרה: "הוא סבלני רק מפני שהם צרפתים!"

(נטליה גינצבורג, לקסיקון משפחתי, מאיטלקית: מרים שוסטרמן, הוצאת עם עובד, 1988)