סופסוף סיימתי לקרוא את 'לקסיקון משפחתי'. אני מעדיפה אותו ואת התרגום שלו על זה של 'אמרות משפחה'. ב'אמרות משפחה' השפה מרוחקת מדי, קורקטית, והטקסט גדול ומרווח מדי, שלא לצורך. אני גם לא אוהבת את השם המצוחצח 'אמרות משפחה' (והעטיפה לא יפה). 'לקסיקון משפחתי' קטן ומרוכז. מזמן לא קראתי ספר שכותב את החיים בכזו אינטנסיביות. כשאני פותחת אותו, בכל עמוד מקרי – רעש, תנועה, אנשים, רעיונות פוליטיים, שמלות, צלחות ופטפטת אינסופית מתנפלים עלי, דיוקנאות נפלאים של המון אנשים שאני לא מספיקה לעקוב אחריהם והאמא הנהדרת של גינצבורג, מנצחת על כולם.

('לקסיקון משפחתי' בעצם משלים את הפערים במסות היפות והמאופקות של גינצבורג ב'המידות הקטנות'. כל מה שהיא שותקת עליו שם, שוצף קוצף כאן).