black

[…] "המגפה אינה כשיעור מידתו של אדם", כתב אלבר קאמי בספרו "הדֶבֶר", "לפיכך אומר אדם בלבו כי המגפה נעדרת ממשות היא. זה חלום רע שעתיד לחלוף. אבל לא תמיד הוא חולף, ומחלום רע לחלום רע בני האדם הם שחולפים. הם סברו כי עדיין הכול אפשר להם, ובזה כלולה ההנחה כי המגפות הן מחוץ לגדר האפשר. הם המשיכו בעשיית עסקים, התכוננו לנסיעות והחזיקו בהשקפות. כיצד יכלו לחשוב על הדֶבֶר, השם קץ לעתיד?" (תרגם: יונתן רטוש. הוצאת עם עובד).


[…] "עצם הפעלת הדמיון מתוך תהום הייאוש והפחד ששוררים כעת יש לה כוח משלה. לא רק לראות שחורות יכול הדמיון, אלא גם לשמור על חירות הנפש. בזמנים משתקים כאלה הדמיון הוא כמו עוגן שאנו משליכים ממעמקי הייאוש אל העתיד, ומתחילים למשוך את עצמנו לעברו. עצם היכולת לדמיין מצב טוב יותר פירושה שעדיין לא אפשרנו למגפה, ולַפַּחַד מפניה, להלאים את כל ישותנו. ומכאן אפשר לקוות שאולי, כשתסתיים המגפה והאוויר יתמלא תחושות של החלמה והתאוששות ובריאות, תעבור את האנשים רוח אחרת; רוח של קלות ואיזו רעננות חדשה. אפשר שיתגלו בהם, למשל, סימנים מענגים של תום שאין בו אף שמץ של ציניות. אולי גם הרוך ייעשה פתאום, לזמן מה, הילך חוקי. אולי נבין שהמגפה הרצחנית נותנת לנו גם הזדמנות לחתוך מעלינו שכבות של שומן, של חמדנות חזירית. של חשיבה עבה ולא מובחנת. של שפע שהפך לגודש וכבר החל לחנוק (ולמה, לעזאזל, אספנו כל כך הרבה חפצים? מדוע גיבבנו כל כך את חיינו עד שהחיים עצמם נקברו מתחת להררי החפצים שאין בהם חפץ?)."

(דויד גרוסמן, מוסף 'הארץ')

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s