הגלים. כל כך אהבתי אותו כשקראתי בפעם הראשונה, בצבא. שירה בפרוזה. האם תהיה לי שוב סבלנות לתיאורי הנוף והמחשבות המתוארים לפרטיהם?

(כדי להצליח לקרוא אותו, אני אולי צריכה להתחיל מהאמצע ולא מההתחלה).


"השמש עדיין לא עלתה. הים לא ניכר מן הרקיע, אלא שהים היה מקופלל מעט, כיריעה שיש בה קמטים. בהדרגה, משהלבין הרקיע, נמתח קו כהה על האופק והבדיל בין הים לרקיע, והיריעה האפורה שורטטה במריחות עבות, זו אחר זו, מתחת לפני השטח, תוכפות בזו אחר זו, רודפות זו את זו, בלי הפוגה.

בקרבן לחוף התרוממה כל רצועה, תיללה עצמה, התנפצה והטילה צעיף דק של מים לבנים על פני החול. הגל השתהה, ואחר כך שב והזדקר, נאנח כאיש ישן שנשימתו הולכת ובאה בלי דעת […]"

(וירג'יניה וולף, הגלים, מאנגלית: מאיר ויזלטיר, זמורה ביתן מוציאים לאור, 1982)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s