read.jpg

"[…] אבל בדיוק קורטוב הגאווה הזה, הגאווה המינורית הזאת, גאוות הקריאה הפשוטה, הגאווה המזינה עצמה בבדידות הקריאה, נושאת חותם פנומנולוגי מובהק אם שומרים על פשטותה. לפנומנולוג ולמבקר הספרות אין כאן דבר במשותף. זה האחרון, כפי שהערנו לא אחת, שופט יצירה שלא יכול היה ליצור ואפילו, לטענתם של הממהרים לחרוץ דין, יצירה שלא היה רוצה ליצור. מבקר הספרות הוא, בהכרח, קורא מחמיר. בהופכו עקב בצד אגודל תסביך שהשימוש העודף בו הוזיל אותו עד שנכנס לאוצר המילים של מדינאים, מבקר הספרות וכן הפרופסור לרטוריקה, אלה שתמיד יודעים, תמיד שופטים, מפתחים לרוב 'סימפלקס' עליונות. באשר לנו, המסורים לקריאה מאושרת, איננו קוראים אלא את מה שמוצא חן בעינינו, בגאוות קריאה קלה מהולה בהתלהבות רבה. בעוד הגאווה מתפתחת בדרך כלל כרגש מסיבי המעיק על כל המצב הנפשי, קורטוב הגאווה הנולד מדבקות באושרו של דימוי נותר צנוע וכמוס. הוא מצוי בנו, הקוראים הפשוטים, הוא בשבילנו, אך ורק בשבילנו. זוהי גאווה בדל"ת אמות. איש אינו יודע שבעודנו קוראים אנו חיים מחדש את הפיתוי להיות משוררים. כל קורא שמתלהב ולו במעט מקריאה, מזין ומדחיק, באמצעות הקריאה, את התשוקה להיות סופר. כשהקטע הנקרא יפה מדי, הצניעות דוחקת את התשוקה הזאת. אבל התשוקה נולדת שוב ושוב. מכל מקום, כל מי ששב לקרוא יצירה שהוא אוהב יודע שהקטעים האהובים עליו נוגעים לו אישית."

(גסטון בשלאר, הפואטיקה של החלל, מצרפתית: מור קדישזון, הוצאת בבל)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s