"[…] הדבר הכי טוב, אבל, במוזיאון הזה היה שכל דבר נשאר תמיד במקום. אף אחד לא היה זז. היית יכול ללכת לשם מאה אלף פעם, והאסקימוס הזה היה רק עכשיו גומר לדוג את שני הדגים האלה. הציפורים עוד היו בדרך דרומה, האיילות עוד היו שותות מבור המים הזה, עם הקרניים היפות והרגליים הרזות והיפות שלהן, והאשה עם השדיים האלה עוד היתה אורגת את אותה השמיכה. אף אחד לא היה משתנה. הדבר היחידי שהיה משתנה זה אתה. לא שהיית הרבה יותר מבוגר או משהו. זה לא בדיוק זה. אתה רק היית שונה, זה הכל. הפעם אתה היית לובש מעיל. או שהילדה שהיתה בת הזוג שלך בשורה בפעם הקודמת היתה לה אדמת ולך היתה בת זוג חדשה. או שאיזה ממלאת מקום היתה לוקחת את הכיתה, במקום מיס איגלטינגר. או ששמעת את אמא ואבא שלך רבים נורא באמבטיה. או שעברת לפני זה על יד איזה שלולית ברחוב עם קשת צבעים כזאת מנפט. זאת אומרת, אתה היית שונה איכשהו – אני לא יכול להסביר למה אני מתכוון. ואפילו אם הייתי יכול, אני לא בטוח שהיה מתחשק לי."

(ג'.ד. סלינג'ר, התפסן בשדה השיפון, מאנגלית: דניאל דורון ואברהם יבין, עם עובד, ספריה לעם)

*מוזיאון הטבע בניו יורק, ליד הסנטרל פארק.