"[…] תחת זאת הוא (דרידה) עושה אלגוריזציה באיש מן הכפר, שעומד לפני שער החוק ואינו נכנס בו, ומפרש אותו כקורא העומד לפני טקסט ספרותי ומוצא אותו בלתי־נגיש. השומרים הרבים הבאים אחרי שומר הסף מתפרשים אצלו כדחיות הרבות של המשמעות, או הדקונסטרוקציות, שהקורא נקרא להתמודד איתן. "לפני החוק" הופך אפוא ל"לפני הטקסט", מניפסט של דקונסטרוקציה ולא דגם שלה. […]
דעתו, אם כן, אינה אלא ביטוי של ייאוש לנוכח המשל הקפקאי הפתוח עד אין סוף. כמו "פרומתאוס", הדיאלוג בין יוסף ק. והכומר מסתיים בייאוש מגילוי האמת: "אין הכרח שתקבל הכול כאמת לאמיתה, די שתקבל הכול כהכרח בל־יגונה (המשפט, עמ' 212), כל מה שיש בידיו בסופו של דבר הוא דחייה אינסופית של האמת. בלשונו הנפלאה של בנימין: "בסיפורים שהשאיר לנו קפקא חוזרת אמנות הסיפור לרמת המשמעות שהיתה לה בפי שחרזדה: לדחות את העתיד"."
(שמעון זנדבנק, בזכות המשוגעים לדבר, לקרוא את קפקא: סיפור אישי, הוצאת ידיעות ספרים)
mibo690890698.wordpress.com 