cake

"[…] אבל אני לא ויתרתי ואחרי שני מכתבים נוספים נפגשנו בחצר של "קפה פטר" בירושלים, מתחת לעץ האורן, הוא עם הגב לקיר האבן ואני עם הפנים לבוגנוויליה סגולה שנשפכה ממנו. בעלת הבית ניגשה, שאלה את עמוס מה שלומו, חייכה גם אלי ושאלה מה נרצה. הוא קפה, אני תה. עוד משהו? איזו עוגה? בדיוק יצאה עוגה טריה מהתנור. "לא תודה". היא לקחה את ההזמנה ועד שהיא חזרה גיליתי שאולי הוא צדק. כיוון שכבר קראתי את כל הספרים שהוא כתב עד אז ואת כל המאמרים, ועברתי גם על כל הראיונות בעיתונות וברדיו, יכולתי לשיר איתו יחד את הטקסט של השיחה שלנו. לתת לו את הקול השני. […] בשולחן לידנו ישבה בחורה צעירה מעל ערימות דפים וכתבה ומדי פעם הרימה את ראשה ובהתה באוויר. חיפשה את המילים? איבדה את החוט? […] הבחורה שלידנו המשיכה לבהות. כמה זמן היא מחפשת מילים? או אולי היא רק עושה את עצמה כאילו היא בוהה באוויר ובעצם מקשיבה לעמוס […] אני לא זוכרת כמה זמן ישבנו שם, אני הזמנתי עוד כוס תה והוא הזמין עוגה, השיחה זרמה ולאט לאט התפצלה לשני קולות ששרו את אותה מלודיה באוקטבות שונות. הוא אמר משהו על כך שמותר להתגעגע אבל לא לחזור למקום שאליו מתגעגעים, כי את מה שאבד בזמן, צריך לחפש בזמן ולא במרחב […]"

(נורית גרץ, מה שאבד בזמן, ביוגרפיה של ידידות, הוצאת דביר)


שבת בבוקר, קוראת במיטה את 'מה שאבד בזמן' של נורית גרץ, סיפור הידידות ארוכת השנים בינה לבין עמוס עוז. עוקבת בהנאה אחר השיחה המתמשכת בין השניים, כמו הבחורה שצותתה להם ב"קפה פטר", כשנפגשו בפעם הראשונה. אחר כך אני לא מתאפקת והולכת להציץ בפגישה הראשונה של מיכאל וחנה גונן בקפה "עטרה", לחפש קווי דמיון, אבל לא מוצאת. (הכתיבה של נורית גרץ מגרה את בלוטות הקריאה שלי, עכשיו מתחשק לי לקרוא שוב את 'מנוחה נכונה', ואת 'מקום אחר' ו'ארצות התן', שנדמה לי שלא קראתי).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s