[אדואר לוה, תאומים עצמיים, 1999]

"[…] אני מתלוצץ עם המוות. אני לא אוהב את עצמי. אני לא שונא את עצמי. אני לא שוכח לשכוח. אני לא מאמין בקיומו של השטן. אין לי עבר פלילי. הייתי רוצה שעונות השנה ייארכו שבוע. אני מעדיף להשתעמם לבד מאשר בשניים. אני מסתובב במקומות ריקים וסועד במסעדות עגמומיות. בענייני מזון, אני מעדיף את המלוח על המתוק, המבושל על הנא, הקשה על הרך, הקר על החם, המתובל על התפל. אני לא יכול לכתוב בראש שקט אם המקרר שלי ריק. אני יכול בקלות לחיות בלי אלכוהול וסיגריות. בארץ זרה, אני מהסס אם לצחוק כשבן שיח מגהק במהלך השיחה. אני מבחין בשערות שיבה אצל אנשים שעדיין לא בגיל שהגיוני שיהיו להם כאלה. […] אני לא כותב סיפורים. אני לא כותב רומנים. אני לא כותב נובלות. אני לא כותב מחזות. אני לא כותב שירים. אני לא כותב ספרי מתח. אני לא כותב מדע בדיוני. אני כותב פרגמנטים. אני לא מספר סיפורים שקראתי או סרטים שראיתי, אני מתאר רשמים, אני מנסח דעות. אין טעם לבקש ממני לספר אירוע חדשותי, גם אם התרחש לפני שבועות ספורים. אני לא לומד בעל-פה את שמות השרים. […] כילד פחדתי מחטיפות. פירה מתסכל אותי כי הוא לא פריך. […]

(אדואר לוה, דיוקן עצמי, מצרפתית: לנה נטע אטינגר, הוצאת בבל)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s