'דיוקן עצמי'. של אדואר לוה. מתבונן בעצמו. בחיים שלו. כותב במשפטים קצרים, אוסף של פרטים. מה שבא לראש. בלי סדר, בלי היררכיה. אין חשוב ולא חשוב, אין אחורה וקדימה. מושפע מפרק, אבל גם עומד בפני עצמו. אני חושבת שכל אחד יכול לכתוב ספר כזה והוא יהיה שלו. הייתי רוצה לקרוא טקסטים כאלה שכתבו על עצמם אנשים שונים. גם אני כותבת ככה. כשקראתי עליו בעיתון, ידעתי שהוא מדבר בשפה שלי. אפשר לפתוח בכל מקום, לקרוא ולהפסיק, לקפוץ הלאה. אני אוהבת את השפה של הקולאז', את החופש ואת החוצפה שלו.

<span dir=rtl>4תגובות ל‘’</span>

  1. הספר החדש שכתבה הילה בלום כתוב ככה, חשבתי עלייך כשקראתי כי הוא הזכיר לי את הבלוג שלך. אולי הזכיר זו לא המילה הנכונה כי אצלך הכל מתון ויומיומי ואצלה יש דרמה, אבל הזכיר מבחינת תשומת הלב לפרטים. מעניין אם תאהבי

    אהבתי

  2. איזה כיף לראות כאן תגובה שלך:) אחרי המון זמן שלא דיברנו.
    אני מדמיינת שאת חיה בתוך המחשב שלי, מין חיית מחשב כזו (אולי פרוותית), שאחת לכמה שנים מציצה החוצה וכותבת משהו…

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s