קניתי אותו לפני שנים, אבל רק עכשיו הצלחתי לקרוא בו:

"הספר הזה כפה את עצמו עליי כמחויב המציאות. בעודי מותקפת ברגשות לא מוגדרים, דו משמעיים, אלימים, לעתים קרובות סותרים זה את זה, קלחו המילים מעצמן. פעולת הכתיבה לכדה את זרם הרגשות המבעבע. הכתיבה נולדה מן האבל והעניקה לו מחסה. מקום שניתן למצוא בו מקלט לפני ההתמודדות עם גלים חדשים וקשים שיש להכיל. […]

היעשותך יתום, גם בשלב מאוחר בחיים, מצריכה דרך חדשה לחשוב על עצמך. אנחנו מדברים על עבודת האבל, ניתן גם לומר טקס מעבר, מטמורפוזה.

הפסגות החדות של הכאבים הראשונים מתקהות, תדהמה ותחושות מחאה מפנות מקום להשלמה איטית עם המציאות. הצער מעמיק. ישנם רגעים של ריקנות, של העדר, של חוסר שקט. מאוחר יותר מתפשטת עצבות שניכרים בה סימנים של רוך, כאב ענוג עוטף את דמות הנעדר שהפנמנו. המת התמקם בתוכנו. למסלול הזה אין קיצור דרך. אין להתחמק ממנו. המוות שייך לחיים, החיים כוללים את המוות.

ריקון ביתם של נפטרים מחדד את מבחן האבל, מדגיש את כל מאפייניו. משימה זו חושפת, כמו ניתוח כימי, כל חלקיק ולו הקטן ביותר של ההיקשרויות שלנו, של הקונפליקטים שלנו, של ההתפכחויות שלנו […]

לא טוב להסתגר במלנכוליה."

(לידיה פלם, איך רוקנתי את בית הוריי, מצרפתית: קרן שמש, הוצאת רסלינג, ושתי)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s