"מרגריט דיראס היתה בת 44 כשהגשימה את חלומה לבית משלה. בית רחב ידיים, לא בית אחוזה מפואר אלא מעון בורגני בן כמאתים שנה, שבעברו שימש בית חווה. […] אך חשוב מכל, הבית מוקף גן עצום מעין פארק, ובו עצי נוי רבים וגם בריכת מים עתיקה. "כשפתחו בפני את דלת הכניסה", נזכרה דיראס כעבור שנים, "ראיתי את הפארק. זה נמשך כמה שניות. אמרתי כן, שאני אקנה את הבית, רגע לאחר שעברתי את סיפו. קניתי אותו על המקום".

"הוא ניחם אותי, הבית, מכל כאבי הילדות שלי. כשקניתי אותו ידעתי מיד שעשיתי משהו בעל חשיבות, משהו בשביל עצמי, משהו נחרץ. […] אבל הבית בנופל היה גם הרבה יותר מזה. הוא היה "הבית של הכתיבה". המקום של הבדידות ההכרחית למלאכת הכתיבה, הרחק מן ההמולה הספרותית של הדירה בפריז. […] הכתיבה והבית נעשו בלתי נפרדים. ב-1993, שנים מעטות לפני מותה, כשהיא מחברת את הטקסט הקצר 'לכתוב', טקסט מפתח שמתיימר למסור מהי חווית הכתיבה עבורה, היא פותחת בבית שבנופל, וחוזרת אליו שוב ושוב כמרחב הפיזי שבלעדיו אינה מסוגלת לתאר את מרחב הכתיבה.

כשם שהסופרת נולדת מן הבית כך גם דמויותיה. דיראס חושדת בסופרים שמגיעים עם דמויות מוכנות וסיפור מוכן, ומשכנים אותם במקום כלשהו. לדעתה, הדמויות וסיפורן צריכים לנבוע דווקא מתוך המקום. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא הסרט 'נטלי גרנז'ה', שאותו כתבה וביימה בשנת 1972. בסרט הזה, שצולם כל כולו בבית שבנופל ובגן שסביבו, ההתרחשות הכמעט יחידה היא הסתובבותן הסתמית למדי של שתי נשים במרחבי הבית, מבוקר עד ערב. הן מדיחות כלים, מסתכלות מהחלון, מדברות בטלפון, מבעירות מדורת זרדים בגן. […]

(ניר רצ'קובסקי, מתוך: להביט החוצה, לכתוב פנימה, הבתים של מרגריט דיראס, הפלטפורמה, גיליון 1, בתים בספרות, בעריכת ד"ר איסנה גולדין)

<span dir=rtl>תגובה אחת ל“”</span>

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s