"[…] הבית הוא רחם היצירה, ודיראס מדברת על האופן שבו גם האישה ההרה היא בית, ביתו של הילד. בשל כך יש לאישה רגישות עמוקה וקרובה יותר לבית, יכולת מיוחדת לשכון בתוכו, יכולת שלגבר אין. האישה, כך מאמינה דיראס, גרה בביתה באופן טוטאלי, מתמזגת בקירות, ברהיטים ובגן, עד שהגבולות בין הגוף לבית מיטשטשים – בעוד שהגבר רק חולף בו ומשתמש בו לצרכיו הפונקציונליים. בין האישה לבין הבית קיימת זהות. זה ה'הביטאט' שלה, סביבתה הטבעית. מאות ואלפי שנים של קשר הדוק הפכו את הבית לחלק ממנה.

[…] בבית שבנופל מיטשטשים הגבולות בין הפנים לחוץ. אין בו מקום שאינו משקיף החוצה, אל הגן , אל הכיכר, אל בית הספר הסמוך, אל הדרך המובילה לפריז. הרי מן הרגע הראשון התאהבה בבית בזכות הנוף הנשקף ממנו אל הגן. היא מבלה שעות בישיבה ליד החלון ובהתבוננות החוצה. החלון נחוץ לה לכתיבה לא פחות מאשר הבדידות. […]"

(ניר רצ'קובסקי, מתוך: להביט החוצה, לכתוב פנימה, הבתים של מרגריט דיראס, הפלטפורמה, גיליון 1, בתים בספרות, בעריכת ד"ר איסנה גולדין)

<span dir=rtl>2תגובות ל‘’</span>

  1. ובענייני בתים, ראי רשימותיו המאלפות ומרתקות של פרימו לוי בספר החדש "מקצועות של אחרים". הרשימה הראשונה – " הבית שלי".

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s