"[…] ברשות גבירתי וברשות אדוני אומר שתים שלוש מלים לעניין משקאות.

כל משקה אוהב את מקומו. היין אוהב אולם נאה עשוי כטרקלין ונברשות מאירות את האולם ואת היין שבכוס ואתה נותן עיניך בכוס והוא נותן עיניו בך ואתם שמחים וצוהלים ומקישים כוס בכוס ואומרים לחיים. התה אוהב כתלים אפרורים צהבהבים ותקרה נמוכה והוא יושב לו בתוך הכוס כמנדרין שהארץ נתונה לו. הקאקאו אוהב מפה מרוקמת שושנים ופרפרים ועוגה מונחת לצדו של הקאקאו ושמנת עליהם על הקאקאו ועל העוגה. השיכר אוהב את המרתף הישן האפלולי עם שולחנות כבדים של אלון שאין עליהם מפה. והקוקטייל כל מקום מקומו ואינו מבקש משותיו לא כלום. יושב לו מביט בהנאה סדיסטית היאך בני אדם מסויימים עומדים על רגליהם ונדחקין לשם טיפה ממזרית, שאין אמה מכרת מי הם אבותיה של זו ולא עוד אלא שמפקפקת אם בתה מזרעה היא. כיוצא בדבר כל המשקאות כולם, כל אחד ואחד אוהב את מקומו. למעלה מהם הוא הקהוה. שהוא צריך בית מיוחד לשמו, שכל הבא לשתות ספל קהוה לפוש הוא בא, להחליף כח הוא בא […]"

(שמואל יוסף עגנון, שירה, הוצאת שוקן, תשל"א)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s