אַתָּה יוֹשֵׁב וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֵק וְרוֹאֶה וְחוֹשֵׁב
וְזוֹכֵר. אַתָּה נוֹגֵעַ בִּכְתֵפוֹ שֶׁל מִי שֶׁעוֹבֵר
בְּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ וְאֵין מִי יֹאמַר לְךָ, דַּי, אַתָּה
תִּקָּלַע לִכְאֵב גָּדוֹל, לְאֵין־מוֹצָא. אַתָּה מְבַקֵּשׁ
לְדַבֵּר עַל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר גַּם לֹא לְדַבֵּר עָלָיו
(בָּזֶה עוֹסֵק הַסֵּפֶר הַזֶּה). הַיּוֹם כְּבָר בָּרוּר,
כְּדֵי לִהְיוֹת לְיָדֵנוּ הַיֵּשׁ צָרִיךְ מִלִּים וּכְדֵי
שֶׁנִּהְיֶה לְיָדוֹ עָלֵינוּ לִמְחֹק אוֹתָן, וְאֵין
לְקַצֵּר אֶת הַדֶּרֶךְ בֵּין שְׁתֵּי הַתְּנוּעוֹת
(עֲלֵיהֶן מְדַבֵּר הַסֵּפֶר הַזֶּה)

(ישראל אלירז, יושב ושותק ורואה, מבחר, הוצאת הקיבוץ המאוחד)