"[…] מה מחבר בין קנז לסימנון, שמשנת 2001 הוא מתרגם 16 מספריו בשמונה כרכים? לכאורה אין שני סופרים רחוקים יותר […] אבל במסה שכתב על סימנון קנז נוגע בעצמו בקשר העיקרי, בתפישת הלשון:

"מה הוא אותו אידיאל שסימנון מגלם בכתיבתו ומדוע הוא כל כך בלתי אפשרי? בעיני זה המודל המוסרי שהוא מעמיד במעשה הכתיבה שלו. כשהוא עצמו מתבקש להסביר את סגנונו (האם זו המלה המדויקת לתאר את מעשה הכתיבה שלו?) הוא טוען כי הוא נמנע משימוש במילים שאינן 'חומריות'. הוא מדבר על הלקוניות שלו, על הקיצוצים שהוא מקצץ במשפט שלו תוך כדי עריכתו […] זה נכון אבל אין זה הכל. אין בכך כדי להסביר את הטוהר הנזירי המושג בכתיבה זו. את התייצבותה של המילה עירומה לפני הקורא, לא משחדת, לא חכמה, לא מבקשת על נפשה".

[…] את התשוקה אל הטוהר הנזירי של הלשון, את החיפוש אחר המלה הלא־מתייפה, המלה שאיננה חכמה יותר מן הדמויות או מן הקוראים, את הדחייה של שפת הספרות כשפה מתבדלת, נשגבת, לטובת שפה ספרותית המבקשת לקבל לתוכה את השפות החברתיות, אפשר לגלות ביצירתו (של קנז) מראשיתה אבל גם במסע התרגום שלו, מפני שלשון התרגומים שלו עצמה משתנה עם השנים. בעזרת סימנון והסגנון הנעדר שלו הוא משתחרר מהשפעת לשון התרגומים של אהרן אמיר אבל גם מהנוסח הלשוני של כמה מבני דורו, וכותב אחרת. סימנון הוא בשבילו משקל הנגד להטיה של הספרות העברית בדורו אל המלה החכמה יותר מקוראיה […]"

(דרור משעני, כיוון שעלה החום עד 34 מעלות, היה בולבאר בורדון שמם לחלוטין, תרבות וספרות 'הארץ' 25.6.21)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s