"פעם, בבר־לה־דיק, ראה מונטיין דיוקן עצמי שצייר רנה, מלך סיציליה, ושאל: "מדוע אין זה מותר, בדומה, שכל אדם יתאר עצמו בעט כפי שעשה הוא בעיפרון? כלאחר־יד ניתן להשיב: הדבר לא רק מותר, אלא אף אין לך קל ממנו. בני האדם האחרים אולי חומקים מתפיסתנו, ברם קווי־פנינו אנו מוכרים לנו כמעט יותר מדי. הבה נתחיל. ואזי, בנסותנו לבצע את המשימה, נושר העט מבין אצבעותינו; דבר זה טמון בו קושי עמוק, מסתורי, שאין לעמוד בו.

ככלות הכול, כמה אנשים במלוא עולמה של הספרות הצליחו להעלות על הכתב את דיוקן עצמם? רק מונטיין ופיפס ורוסו אולי. […] אולם דרך זו של אדם המדבר על עצמו, עוקב אחר הגחמות שלו עצמו, מגיש את מפת־הנוף, המשקל, הגוון וההיקף של הנפש על הערבוביה שבה, השוני שבה, חוסר שלמותה – אמנות זו שייכת לאיש אחד בלבד: למונטיין. מאות בשנים ניצבים תדיר המון בני אדם לפני תמונה זו והם מסתכלים לתוך מעמקיה, רואים בה את בבואת פניהם שלהם, מרבים לראות ככל אשר ירבו להביט, ולעולם אין הם יכולים להגיד בדיוק מהו הדבר שהם רואים. […]

לספר את האמת על עצמך, לגלות את עצמך מקרוב־קרוב, לא דבר קל הוא. […]"

(וירג'יניה וולף, הקורא המצוי, מונטיין, מתוך: פס רקמה צר, נח שטרן, תרגומים ורשימות, הוצאת עם עובד)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s